טכני למען הקהילה מוטוקרוס אופנועים אנדורו אופנועים אנדורו טרקטורונים באחה ישראל
סופרמוטו במושבה


   30-12-2012, ערן שלמה   
  שלח כתבה זו בדוא"ל

חניית הרכבים באצטדיון המושבה בפ"ת מארחת שוב את אליפות ישראל למרוצי אספלט: קארטינג, סופר ספורט וסופרמוטו. דיווח מצולם עם חוויה אישית.

עוד פעם אחת או שתיים והעיר פתח תקווה הידועה בשמה 'אם המושבות', תקבל כינוי חדש בשם בירת האספלט או אם הסופרמוטו. ככה זה כשבהפרש של שבועיים מתחם אצטדיון המושבה משנה עורו והופך לזירת מרוצים בחזקת כשרות כחול לבן. ממש נדרש לכתוב את המשפט הקודם עם סיום כמו "זירת מרוצים טהורה", אך הדבר לא באמת יכול להיות בחניון רכבים שכזה ובטח לא תחת האילוצים שאנו חווים בחבלי הלידה. אומנם הפעם דברים עבדו קצת יותר חלק, אך איחור בהזנקה ועיכוב ארוך בשל רוכב פצוע שלא פונה מן המסלול העיבו מאוד על האווירה. גם סוגיית מדידת הזמנים עברה "שנמוך" שכן המערכת המצויינת של ג'וני בן שטרית, לא עומדת ברף התקציב הנמוך ולפיכך רוכבים החלו מחליפים טרנספונדרים (שבבים אלקטרונים לזיהוי) זה עם זה. עדיין ניתן את הכבוד לצוות ביס הפקות על הארגון וההפקה ונקווה שמישהו אי שם למעלה במשרדים השונים יפתח אוזניו לשמע התלונות של המפיקים, שצוברים ניסיון ו"חוכמת רחוב" בזעת אפם.

כמה מאות של צופים, כמה עשרות של אופנועים על המסלול, הרבה דגלים, צבע ובעיקר אווירה מצויינת קיבלה את פני הבאים. בשל העיכובים הרבים נופלת החלטה לאחד את מקצי הסופר ספורט וכך מתקבל מרוץ חם ומעניין במיוחד, שכן לא כל הצופים בקהל יודעים מהו ההבדל בין אופנוע דו"פ קטן למרובע פעימות גדול, בשביל אותם צופים - אופנוע זה אופנוע, וככל שיש לו יותר מדבקות כנראה שהוא יותר מקצועי. או לחילופין וקצת יותר לעניין, מי שנמצא קדימה - הוא בטוח הכי טוב!

סופר ספורט
בקטגוריה הקטנה נמצאים חיים זנדברג, נבו פרץ, ניב בלחסן וליעד לב כשכולם רוכבים על אופנועי אפריליה ומשלים את הקטגוריה, רוכב על קאג'יבה, אבי אלבז שחוזר לזירת הכבישים לאחר ניסיון עריקה לשטח שלא צלח במיוחד. בקטגוריה הפתוחה נמצאים יוגב הרוש (R6) הדרומי שמככב בסצינה המקומית, בר לוי (CBR250) שון בן יקר (GS500) ומולי לוי (SV650). עוד רוכב אחד ליאון לוי GSX1000R לא מוצא את מקומו על המסלול הצנום עם מטאפורת הפיל בחנות החרסינה, והוא נפצע בהקפת החימום ויוצא מהתמונה היומית.

הרוש עם הכלי הכי חזק שנותר כאן, יש מי שיגיד שאפילו גדול מדי, אך כיאה לכוכב המקומי הרוש לוקח את הכלי, נותן בגז בישורת, משכיב בסיבובים ונותן הצגת רכיבה של ממש לקהל הנלהב ובתמורה המקום הראשון בידו ללא עוררין. בר לוי מקדים את בן יקר שמסיים שלישי ואת אביו, מולי, שסוגר רביעי. בקטנות זהו זנדברג שמחזיר עטרה ליושנה ולאחר מרוצים רבים בקטגוריית המתחילים באנדורו, הוא חוזר לביתו, האספלט השחור, והוא יודע כאן את העבודה. הוא מסיים ראשון, אחריו אבי אלבז, ניב בלחסן ורביעי נבו פרץ.

סופרמוטו מתחילים
תריסר רוכבים מתחילים על המסלול, חלקם מימים עברו וחלקם ירוקים גמורים, אופנועים גדולים וצרצרים קטנטנים באופן יחסי ויש לנו גם רוכבת אחת על המסלול. רן דנציגר על דרוזי SM מנצח את המרוץ. במקום השני ליאור מג'ר על אפריליה SXV550 ושלישי על הפודיום גיא לריאה עם אופנוע דומה. את תיאור המרוץ מנקודת המשקף של גלעד בן זקן תקראו בהמשך.

סופרמוטו מקצועי
האירוע החם של היום מקבל בוסט נוסף של חימום על ידי חיבור קטגוריות S1+S2, שוב תוצאה של עיכוב הזמנים שאולי באה לטובה עם ההופעה שקיבל הקהל במושבה. כל השמות החמים של הענף: עידו כרמון, אלי שולגה, אור רפפורט, יוחאי חכם, יניב סמיסולו, לורן שיפר, גלעד ניר, שי נהרי ואדם מחרוק. כשהכל מעורבב הקהל נשאר מבסוט, כאמור לא כולם מכירים ויודעים מה קורה על המסלול, יש גזים? יש רעש? יש תחרות? הללויה!
כאילו שמישהו חשב באמת על הקהל, טעות קלה בתכנון זורקת את כרמון מאחור בשלב ההזנקה. הדבר הופך את העניין הנחמד לאטרקציה מיוחדת שכרמון כידוע לא משחק מאוחר. עם הורדת הדגל הוא פותח חזק, ולאט לאט מגביר את הקצב. במהרה הוא מתמקם שני אחרי רפפורט ומתיישב לו על הזנב, למעשה השניים מקטגוריות שונות אך הגאווה האישית משחקת תפקיד והשניים נותנים תצוגת רכיבה מעניינת במיוחד לעיני הקהל הנלהב. בסופו של יום רפפורט חוצה ראשון את הקו אך זה לא מהווה כל איום על כרמון שראשון על הפודיום בקטגוריה שלו. יוחאי חכם ואלי שולגה במקום השני והשלישי בהתאמה בקטגוריה S1, מחרוק וסמיסולו בשני ובשלישי ב-S2.

To finish first, first you have to finish

כתב: גלעד בן-זקן
בדיוק לפני שבועיים בשעות הבוקר המוקדמות מאוד של יום ראשון, ישבתי לכתוב את סקירת מרוץ האספלט הראשון לשנת 2012. הראשון מבין שניים שהתקיימו באותו החודש. הכתבה התפרסמה באינטרנט ותגובות החלו להציף אותי ב-SMSים, Whatsappים ובכל דרך דיגיטלית אפשרית. כל אותו השבוע עבדתי על סגירת גיליון ינואר 2013 של לוי יצחק אותו אני עורך. כיוון שהירידה לדפוס מתבצעת שבוע לפני תום החודש, ידעתי שאת המרוץ השני שצריך להתקיים ב-28.12.12 לא אספיק לסקר לטובת הדפוס. אז כל שנותר לעשות זה לחפש תמונת שער מרהיבה מהמרוץ ולעבוד. פניתי לגלריה של רב האומן רונן טופלברג ומצאתי תמונה חזקה ביותר של כרמון (27) מנצח המקצועית S1 בסופרמוטו. אחרי שהגרפיקאי וטופלברג אישרו לי "אששש" על הכריכה ירדה המתיחות, סיימנו עוד גיליון, טיפה תוכן לפה, טיפה תוכן לשם, אבל הגיליון סגור וחתום ויזואלית ואני מרוצה מאוד. מביט בתמונה ונזכר ב-2009. אז ב-2009 נכנסתי לעולם הסופרמוטו בעקבות עומרי בנדטי, הבנדט הזה כישרון, עילוי של ממש תרתי משמע, כיוון שהיום נטש אותנו לחלוטין והפך להיות כישרון חדש בענף עילוי המפרשיות המעופפות, מצנחי הרחיפה. אז בדצמבר 2009 השתתפתי במרוץ הראשון שלי שהתקיים בכוכב יאיר, בתקופה המחתרתית. סיימתי מקצה באטרף של אדרנלין, כמעט שנפלתי מהרגליים מרוב שהאדרנלין הציף אותי, עקפתי, נעקפתי, עקפתי בחזרה ולבסוף סיימתי שני באותו המרוץ בקטגוריית המתחילים. באותו הזמן אכלתי את הלב על אותו שקלול שדירג אותי במקום השני, שכן נפלתי למיקום השני על ניקוד. יש רגעים שבהם המבט של הבנאדם בך נחקק לנצח, בנדטי ניגש אלי ואמר לי באלו המילים: "אתה יודע למה אתה מתבאס על התוצאה? כי אתה רייסר!".
בנדטי שהיה כמו מנטור בשבילי בזמן ההוא פרש סופית, אך אני נשארתי בתודעת התחום, פחות או יותר. כלומר שמרתי על קשר עם החבר'ה, החלפתי את הארבע פעימות הראשון שהיה לי וכיום אני על KTM 200 דו"פ, בעיקר רוכב אנדורו מאז ואת סט הסופרמוטו תליתי על הקיר לייבוש. ובחזרה חדה מהעבר אל ההווה, בשבת הקודמת שבין שני המרוצים התחיל לבעור לי משהו, אותו רייסר שבנדטי סיפר לי עליו התחיל להציק. הכל התחיל לפני חודשיים אחרי שבני דויטש, צלם פולגז, פרסם תמונה שגרמה לי מאוד להתבייש בכרס שפיתחתי, ולכן התחלתי בדיאטה. הורדתי את חליפת הרכיבה שנתלתה מאחורי הארון בחדר שבו יום אחד מתישהו אחבק את צאצאי ומדדתי אותה. הופה, הדיאטה השתלמה ונכנסתי בחזרה אל החליפה. זהו, רגע מכונן זה, נראה לי כדורש פרס עצמי, באותו הרגע החלטתי להצדיק את הרישיון התחרותי שהוצאתי. נקצר תהליכי סיפורים ורק נאמר שיום ראשון התחיל והסתיים ביום רביעי, כל ארבעת אלה כמו מרוץ בפני עצמו אל מול הביורוקרטיה החדשה שנוצרה סביב חוקיות הספורט המוטורי בישראל, אך רביעי בצהריים הגיע, הרישיון לכלי התחרותי הגיע, זן אופנועים סיימו את ההכנות הטכניות לאופנוע, ורשמית אני יוצא למרוץ.

לא הספקתי להתאמן פרט לחצי יום אימון בשלישי בבוקר בכוכב יאיר, גם עקב הטוויסט של החיים מ-2009 ועד היום גם לא פיניתי תקציב לצמיגים, התחריתי עם מה שיש. תחרות עממית מבחינתי שווה לתקציב נמוך. להפתעתי גיליתי שמתוך גריד של 12 אופנועים לתשעה מהם יש צמיגי סליקס איכותיים ואני עם צמיגים משומשים שירדו מאופנועי ספורט. קיבלתי פיק בירכיים ואלמנט ההפחדה של המקום ממנו התנתקתי לכל כך הרבה זמן החל להכות בי. לאחר סיום הרישומים של שעות הבוקר נכנסנו להקפות החימום. כבר בתוך החימום רציתי לראות איפה אני עומד מול הרמה הקיימת היום בקטגוריה העממית, הגעתי למסקנה אחת ויחידה והיא שהמתחילים של היום זה לא המתחילים של פעם. כולם מוכן למרוץ, מאומנים ומצוידים. נכנסתי לקרבות מול עוז ספיר (65), מרפק למרפק פעמיים בתוך הקפות החימום בלבד והבנתי שהמשפט האלמותי "To finish first, first you have to finish" הכי תקף כאן. את המרוץ הזה בוא נסיים קודם כל לפני הכל. במקצה דירוג הזמנים התנהגתי הכי ירוק שיש, עשיתי טעות קלאסית. במקום להתחרות מול השעון, שוב התחריתי מול עוז ספיר, בכדי לרצות את האגו שלי שאומר "אתה יכול לעקוף אותו, היום הוא על הכוונת שלך". בסופו של דבר התמקמתי שמיני על הגריד ועוז שביעי, בזבזתי את מקצה דירוג הזמנים על מלחמות סיפוק עצמי. יהיה בסדר, זה מה שיש ועם זה ננצח, סתם, לא חייתי באשליה הזו, עם זה לפחות נסיים את המרוץ.

רגע האמת מגיע, דגל השחמט יורד עלי, והקוף עולה, משחרר את הקלאץ' ומזנק צפוף לגלגל האחורי שלפני, נדחק אל המקום השביעי ונכנסים לפניה שמאלה בשורה ארוכה כשברור לכל אחד איפה הוא, אין יותר את נחיל הדבוקים שזינק לפני רגע מהגריד, אלא שורה ארוכה. במשך כשתיים שלוש הקפות ישבתי חזק על ישבנו של השישי ולחצתי עליו בבלימות מאוחרות, לבסוף הצלחתי לעקוף בהרפין הראשון מתוך השלושה שבקצה המסלול. גיליתי שהישיבה מאחור הרחיקה אותי מאוד מהדבוקה של החמישה הראשונים, לחצתי ולחצתי, אך ההרגשה הייתה כאילו שאני מתחרה לבדי ונגד הבק-מארקרים שעל פניהם אני חולף. שאלתי את עצמי, האם הבדלי רמות הרכיבה כאן באמת משקפים מתחילים מול מתחילים? או שיש כאן כמה מקצוענים של ממש שפשוט עשו הנחות לעצמם? המרוץ הסתיים, מתוך גריד של 12 סיימתי שישי וניצחתי את עוז ששימש כקו שבאותו היום עלי היה לעבור. בהנחה שלא התאמנתי שנה שלמה, ונעמדתי על הגריד עם דו"פ האנדורו המובהק היחידי ועוד על צמיגים משומשים, אני יכול להוריד מתח ולטפוח לעצמי על השכם. הצלחתי לסיים את המרוץ, ומבחינתי בתוצאה טובה בהתאם למצב הנתון ולטעויות הטקטיות של היום.
המסקנות שלי הן שאפילו עממי זו כבר ממש רמה גבוהה כיום, ואי אפשר לבוא סתם ככה בכדי ליהנות אם ברצונך לראות גביע מפלסטיק מעטר מדף גבוה מעל הארוך שעליו תלויה החליפה. מעניין מאוד מה יאמר על זה בנדטי. המון תודות ליוחאי חכם שהדריך אותי בכל שלבי ההכנות של האופנוע, לאלעד אליהב שעזר לי בכמה פתרונות מהירים, לרועי סבן שדרבן אותי להצליח ולעשות, לגולדי שהצליח לסיים את רישוי הלכי בזמן בכדי שאוכל להשתתף בתחרות ולזן אופנועים על הכנת האופנוע למרוץ. יומיים אחרי המרוץ ואני עדיין חיי את הרגע, וואו כמה שזה היה שווה את זה.



צילום וידאו: שי ברקנבליט




תמונות מהגלריה





תגובות לכתבה
1.עוז 31-12-12
אחלה סיקור! ומסכים עם התהיות לגבי הבדלי הרמות.
כנראה שהמתחילים של היום מתחילים לתת בגז..
2.גלעד בן-זקן 31-12-12
רואים את הקרב שלי עם עוז לאורך מספר הקפות. (שני האופנועים שלפני האופנוע המצלם).
3.תומר 01-01-13
גלעד אתה מלך! נהניתי לקרוא
4.david domerr 10-06-13
שמח לראות שככה מיתפתח ,אני בעזרת השם בקרוב מיצטרף גם וישמח מאד לתת בגז איתכם על המסלול
brooopppppp
5.אור ספיר 31-01-14
עוז ספיר הוא המלך של אופנועים
הוסף תגובה

*שם:

אימייל:

*רשום את הספרה שלוש:

*תוכן התגובה:


כל הזמנים הם GMT +3. השעה כרגע היא 05:56-24.