רגע לפני כניסת החג, נפגשה אורנית ויטה עם דורון וינטר לשיחה בארבע עיניים על התחרות הקרובה- ראלי בלקן וחזרה עם כמה תובנות בנוגע לתרבות הספורט המוטורי בישראל

לתאם עם דורון ראיון רגע לפני ראש השנה וראלי בלקן, היה משימה כמעט בלתי אפשרית. אבל בכנות, היה שווה להמתין בסבלנות שיסיים להכין את האופנוע ולשלוח אותו במכולה. אומרים כי כל אדם הוא עולם ומלואו, ובכן בשעתיים שיחה עם דורון אני מרגישה שרק התחלתי לגרד את הקרקעית. את דורון אני מכירה מסיפורים בעיקר, נפגשנו מספר פעמים, אך לא ממש הזדמן לנו לשוחח. אז קבענו לקפה של בוקר ברחובות, מזג אוויר נעים ואיש שיחה מרתק- איזו דרך נפלאה לפתוח שנה חדשה.

למי שלא מכיר; דורון וינטר הוא אופנוען מגיל 21, שנים רכב על שטח ובשלוש שנים האחרונות עבר גם לכביש, לראיון הגיע רכוב על אפריליה. הוא נשוי לאורי היפה ואב לארבעה ילדים, מתגורר במושב ליד רחובות. הוא לא עבר את משבר הארבעים במובן הרגיל של המילה, הוא פשוט החליט להגשים חלום. ואם כבר חלום אז למה לא ללכת על הקצה? הוא שם לעצמו מטרה- להתחרות בחו"ל. בסוף אפריל השנה, התחרה בפעם הראשונה בראלי יוון, וכפי שהוא הגדיר זאת "זו היתה טבילת אש נהדרת", הוא הבין עד כמה לא הגיע מוכן עם האופנוע, והשנה בשיתוף עם עופר תימור ממוסך אופרוד הכינו את האופנוע לתחרות המדוברת.

חשבתי שכמו ברוב הראיונות שלי אני אשאל ודורון יענה, מן סדר מופתי שכזה בין כתבים למרואיינים, התבדתי, ולטובה. השיחה בינינו קפצה לה בין ההכנות המנטליות והפיזיות לבין עתיד הספורט המוטורי כאן בארץ, ועל זה לדורון היה הרבה מה להגיד. ניסיתי להבין מדורון איך הכל התחיל, מה דחף אותו להשקיע מיטב כספו באופנוע, ציוד מיגון, טיסות, ובל נשכח הפסד ימי עבודה בכל זאת יש לו עסק כאן בארץ. אבל דורון כדורון ענה לי בדרך עקיפה, ולא תשובה ושאלה.

נושא המימון מאוד רגיש אצלו, הוא הגדיר זאת בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, "כקבצן בפתח". כרגע נותן החסות העיקרי להגשמת החלום שלו הוא "המכינה הבינתחומית לעיצוב ואדריכלות" - העסק הפרטי שלו. "הכל קשור אחד בשני, חוק הספורט המוטורי שם יתד בגלגלים, הקטגוריה היחידה שלה עשה טוב החוק היא המוטוקרוס. לנו, רוכבי האינדורו זה בעייתי. עכשיו מעבר לחוק יש כאן עניין של תרבות, או חוסר תרבות. אין לנו תרבות של ספורט מוטורי, אמנם כיהודים יש לנו היסטוריה ארוכה, אבל כמדינה אנחנו צעירים וייקח הרבה מאוד זמן עד שיתפתח פה משהו, אם בכלל. כל זה קשור בצורה ישירה ועקיפה לנותני החסויות. אנשים מעריכים אותי מאוד ואומרים לי את זה, אבל להכניס את היד לכיס ולתת חסות, זה כבר משחק אחר. " כשניסיתי לשאול אותו על קבוצת המרוצים אליה משתייך, דורון ביקש לעבור נושא, הוא לא רוצה להכנס לזה.

רואים כי דורון אוהב את מה שהוא עושה, ומבלי להכנס לניתוח אישיות, נראה כי אם הוא עושה משהו אז כבר עד הסוף ועל הצד הטוב ביותר. הוא משקיע מיטב כספו בטיפול באופנוע, ומי שממש סקרן לדעת, הוא מתחרה על KTM 500, ומאוד אוהב את האופנוע. כששאלתי איך אורי מתייחסת לכל הנושא, הוא החזיק לרגע את הראש ואני הייתי בטוחה שנגעתי בנקודה מאוד קשה וכואבת בחיי הזוגיות שלהם, דורון מחייך ועונה לי "זה מתחלק לשניים; מצד אחד היא דואגת לי, זה ספורט מסוכן, אני עלול לעוף לאיזו תהום ואף אחד לא ירגיש בחסרוני עד ספירת הראשים בסיום הסטייג'. מצד שני היא מקנאה, אני מגשים את החלום שלי". וכאילו אורי הרגישה שאנחנו משוחחים עליה, התקשרה לשאול מה לקנות לחג "לעל האש", על הטלפון מופיע אהבה- נמסתי ברגע.

בכל הסרטים מופיעים רוכבי האופנועים, מסוקסים ושריריים, חסרי פחד שיוותרו על הכל, חוץ מהאופנוע. בראיון אני מגלה כי דורון בונה לי תדמית חדשה, מחד הוא תחרותי ומאידך הוא אבא אוהב, שלא מפסיק לדבר על אשתו וילדיו. גם הוא כרוכב מתחבט בשאלה, מה יהיה אם אחד מהם ירצה לפתח את הרכיבה לתחביב ומעבר לו. לביא, אחד מבניו, כבר מראה אותות של רצון כזה. דורון לא ממהר לדחוף לשם או משם. הוא נוגע בנקודה רגישה אצלי, אני שואלת אותו האם לדעתו זה לא יהיה נכון לקיים חוגי רכיבה מסודרים ממש כמו מחול או רכיבה על סוסים? הרי אם ילדים ירכבו מגיל צעיר, נוכל להתחיל כאן דור של ילדים המודע לסכנות, ישלוט טוב יותר בכלי וכולי?- אם בתרבות כבר עסקינן. דורון עונה כי זה "יכול להיות נחמד אבל עד שזה יקרה יעבור זמן רב."

במקביל לטיפול והכנת האופנוע, דורון דואג גם לשפר את כושרו הגופני וחוזקו המנטלי. לאחר התחרות האחרונה הוא חזר תפוס כולו, והבין שעליו לחזק את שריריו, אך גם את רוחו. "כשאתה רוכב כמעט 8 שעות ביום, לבד, מצידך רק מדבריות אתה חייב להיות חזק. אני לא יודע היכן אני ממוקם ביחס לאחרים, לא יודע האם שעתיים לעבור מקטע זה מספיק מהיר או לא וכו". מאחר ושבר קרסול בצבא, הוא עובד על סיבולת עם אופני כושר, הוא לא יכול לרוץ ואפילו מקנא בכאלה שיכולים. המנטלי, זה כבר סיפור אחר, הוא מדיטבי, כמעט ואפשר לגעת בהילה סביב ראשו.

דורון, מפתיע אותי כאשר מספר לי שהוא חובב צילום, כראייה לכך הוא מנהל בלוג בו הוא משתף אנשים בחוויות הרכיבה שלו וגם מגשים את היצירתיות התואמת בקנה אחד בוגר בצלאל. אין ספק שהוא חדור מוטיבציה ורצון להצליח, למרות הסקפטיות שפרצה ממנו מפעם לפעם רואים עד כמה הוא שלם עם ההחלטות שלו. אותי מעציב לשמוע שעל כל שקל או נותן חסות עדיין צריך להלחם כאן. הרי אם נחשוב על זה הוא וחברי המשלחת הנוספים, יוצאים לייצג את מדינת ישראל בתחרות בינלאומית. אני בטוחה כי אם נבחרת ישראל בכדורגל היתה נוסעת אפילו למשחק ידידות כל המדיה התקשורתית היתה חוגגת על כך. ממש כמו ירדן ג'רבי בת ה-24 שזכתה במדליית זהב, תגידו את האמת, כמה מכם באמת זכרו שזה קרה לפני פחות משבוע? לעומת זאת מחוות המעילים לנבחרת ישראל סוקרה ושודרה אין סוף.

אני מאמינה שאם אנחנו רוצים שיקרה משהו, הוא יקרה, אני לא תמימה ובטח לא נאיבית. ברור לי שגורמים רבים משפיעים על מרכז הכוח הזה, אך השינוי חייב להתחיל מלמטה, הווה אומר אנחנו. אני נפרדת מדורון בחיבוק ענק ומאחלת לו הצלחה גדולה, אני יודעת שהוא יצליח- עם כזה רצון אדיר, איך אפשר שלא. ואני מאמינה כי נותני החסות שיעזרו לדורון ומתחרים נוספים רק יוכלו לספר לניניהם כי עזרו לעשות היסטוריה.

קישור לבלוג של דורון

* מערכת נזימה תדווח על עדכונים מהמרוץ