טכני למען הקהילה מוטוקרוס אופנועים אנדורו אופנועים אנדורו טרקטורונים באחה ישראל
מוטוקרוס האומות - אסף בן אהרון


   04-10-2013, אסף בן אהרון   
  שלח כתבה זו בדוא"ל

צילום: ירון (גולדי) גולדשטיין

אסף בן אהרון מסכם את המרוץ מנקודת מבטו - מוטוקרוס האומות 2013, גאווה גדולה ונצחון אישי קטן

בתור ילד שגדל במדינה חסרת תרבות ספורט מוטורי, היצאה לאליפות העולם מסמלת בשבילי נצחון גדול של כל העוסקים בספורט המוטורי לדורותיו. אני חייב תודה גדולה אמיתית ועמוקה לכל האנשים שעסקו בספורט מראשיתו. לאנשים שהבריחו אופנועים במזוודות ולמדו לרכב ולהתחרות דרך חוברות ומגזינים, עוד הרבה לפני שהאינטרנט והיוטיוב נכנסו לתמונה. תודה לכל האנשים שעזרו לחוק הספורט המוטורי לרקום עור וגידים, ותודה למדינת ישראל שסוף סוף הואילה בטובה להכיר בנו כספורטאים.

במהלך הטיסה לגרמניה הרבה מחשבות רצו לי בראש. האישיו של לייצג את המדינה מאוד קסם לי, מאוד חשוב לי.
בתור ילד ברדקיסט שלא יצא למסע לפולין, בגלל שלא הגיע לבית הספר והעדיף לרכב על אופנוע, פתאום נקראת בדרכי ההזדמנות לייצג את מדינת ישראל על אדמת הצורר- כבוד. זה לגמרי הרגיש כמו סגירת מעגל.

מילד בעייתי שכל המסגרות מאסו בו, הצלחתי להגיע למעמד של ייצוג המדינה. הייתה לי מורה בשם, שרה מרטין, שאמרה לי שאם יהיה לי מזל יהיה איש זבל. אני באמת מקווה שהיא בולעת את הכובע. הרבה מעגלים נסגרו מבחינתי במסע הזה; הראשון שבהם, הוא כמובן ייצוג המדינה וההכרה בי כספורטאי מהשורה, אחרי שנים של פחד ורכיבה כפושע. המעגל השני, הוא ההזדמנות שניתנה לי לצאת לאליפות העולם, כשאיתי יוצאים ירון גולדשטיין ורז היימן.
שניהם דמויות נערצות מבחינתי עוד מילדות. אבא שלי היה הספונסר של רז כשיצא לראלי הפרעונים הראשון שלו, והפעם רז יוצא כמנהל הנבחרת שאני חבר בה. ירון, לפחות מבחינתי, הוא האבא של המוטוקרוס הישראלי. הוא תמיד היה שם: תמיד דואג, תמיד מאמין, תמיד אופטימי ותמיד מסביר הכל לכל מי שרוצה לשמוע.

עם חבריי המשלחת

כשהייתי בן 13, בשנת 2003, זכיתי במרוץ הראשון שלי- ירון ניגש אלי ואמר כל הכבוד, הוסיף שאם אמשיך להשקיע ולנצח עוד אגיע לרכב בחו"ל, ושאם יתמזל מזלי עוד אזכה להיות ספורטאי מצטיין בצבא ולהוביל את הספורט קדימה. אני לא זכיתי להכרה הזו כשהתגייסתי, אבל ממש לא מזמן הצבא הכיר בבר נוב כספורטאי מצטיין, ואני מאוד שמח בשבילו (ובעיקר בשביל האנשים האופטימיים כמו ירון). בר נוב, ועוד רבים אחרים עושים עבודה נפלאה, ומשקיעים את חייהם בספורט. אני שמח מאוד, שסוף סוף יש התקדמות נראית לעין. בר הוא הסנונית הראשונה של עוד רבים, טובים ומוכשרים שימשיכו להצעיד אותנו קדימה.

אז ירון צדק. באיחור של 4 שנים אבל מי סופר.

ההכנות למרוץ נקטעו לי פעמיים: בפעם הראשונה, שברתי עצמות קטנות בשורש כף היד, ומיד כשחזרתי לרכב נפצעתי בשתי הרגליים - לא משהו שימנע ממני להגשים את החלום שלי, וגם לא משהו שישמש לי כתירוץ. רק עוד פציעות שגרתיות של רוכב שמותח את הגבולות.

בספורט אקסטרים אנחנו מותחים את הגבולות, ומי שיודע לצאת מחוזק ממשברים, הוא זה שיזכה לנשום אוויר פסגות.
ההכנה המנטלית היתה קשה יותר משאר המרוצים להם התכוננתי במהלך חיי. יציאה למרוץ כזה, הייתה כמו יציאה להרפתקה. הרי שאיש לא עשה זאת קודם ולכן צריך להתכונן אל הלא נודע. כשהגענו למסלול בטוישנת'הל, הבנתי כמה לא ידענו כלום. המסלול ענק, ענק! ארוך מאוד ועמוס באלמנטים מהירים. כבר מההליכה על המסלול הבנתי שאני עומד לרכב במהירויות שלא נראו במחוזותינו. סגנון הרכיבה שם שונה לגמרי ממה שאני מכיר, וצריך לעשות המון התאמות בזמן קצר. בתוך תוכי כבר עולות הספקות, אם אני אסיים את כל הקפיצות. אם אצליח לרכב את כל המקצה וכמובן השאלה הכי חשובה, כמה מהר רוכבים כאן הרוכבים המהירים באמת?!

סיימתי ללכת את המסלול ועברתי להכרות עם הקבוצה המארחת.

TM ישראל נרתמו לפרוייקט, יצרו עבורי את הקשר עם הקבוצה העולמית שלהם, וסגרו את כל הפרטים הקטנים, שבתור רוכב נראים מאוד מאוד גדולים. בכלל, כל השנה האחרונה מרגישה מאוד נכונה מבחינתי, סוף סוף אני נמצא בקבוצת מרוצים אמיתית ותומכת, שעוזרת לי להיות הכי טוב שאני יכול והזרוע נטויה - תודה.
חזרה לגרמניה- בתוך כל הפאדוק (מה שאנחנו קוראים לו פיטס בישראל), נמצאות משאיות ענק של כל הקבוצות ושל כל נותני החסות. אי אפשר לתאר במילים את איך שזה נראה ובטח שלא את איך שזה מרגיש. כל משאית כזו נפתחת כמו רובוטריק, למעלה ולצדדים ויוצרת מתחם סגור לרוכבים, למלווים, ולאורחים שעוברים בין קבוצה לקבוצה. כל מתחם כזה כולל מוסך בצד אחד וחדר אירוח בצד השני. בתוך המשאיות יש מטבח שדואג לכל הצרכים של הקבוצה ושל אורחיה. למזלי קבוצת TM דאגו גם למכונת קפה איטלקית משובחת - אתם לא יכולים לתאר כמה הקפה הגרמני גרוע.

פשוט תענוג להיות חלק מדבר כזה.

מנהל הקבוצה, הכיר לי את אנשי הצוות שהיו מאוד מאוד נחמדים ואדיבים. ולמרות כל השאלות הטיפשיות שלי, ענו לי בסבלנות והסבירו לי איך מתנהלים שם הדברים. שתבינו- אנשי הצוות האלו מסתובבים בעולם, ומקימים את המתחם הזה בכל סוף שבוע במקום אחר. הם עובדים ומפתחים אופנועים יחד עם הרוכבים הטובים בעולם, וכמות הידע שיש להם היא בלתי נתפסת. יחד איתי בקבוצת TM רכב טאנל לאוק- טאנל הוא הרוכב הבכיר של אסטוניה, ואיש נחמד וצנוע. במשך הפסטיבל יצא לנו לבלות יחד במתחם של TM ובהכנות לקראת המרוץ. בהתחלה לא רציתי להפריע לו יותר מדי, אבל הוא אירח אותי והסביר לי דברים על האופנוע, ועל אורך החיים שלו כספוטאי עילית בסבלנות ובאדיבות מופתית.

האיש הזה הוא אחד האנשים המהירים בעולם על אופנוע מוטוקרוס, ולא שוכח להתנהג כמו בן אדם. לרגע הוא לא נתן לי להרגיש נחות ממנו, וגם ניסה לעזור לי בכיוון של האופנוע ובהורדת הלחץ לקראת המרוץ. זו הייתה הפעם ה- 13 שלו באליפות העולם לאומות, 13, מדהים.

אני מקווה שבקרוב הוא יגיע להתארח בישראל כדי לעזור לנו ללמוד מה זה מוטוקרוס אמיתי. ואיך רוכבים באמת באמת מהר. הוא אומר שהוא ישמח מאוד לעזור לקדם את הספורט בכל מקום בעולם. טאנל סיים שלישי בקטגוריה שלו אחרי זינוק גרוע מאוד.

מקצה האימון

כל קטגוריה עולה למקצה אימון של 40 דקות ולא שניה אחת יותר. לכולם יש זמן שווה על המסלול לכיול האופנועים ובחירת הקווים. כרוכב ישראלי הייתי צריך להוסיף לפעולות האלו גם: זמן להתרגל למעמד, זמן להכיר את המסלול, זמן להכיר אלמנטים חדשים וזמן לצעוק בקסדה מרוב אושר, פשוט חוויה. כשהלכתי את המסלול עם כל הנבחרת, קבענו שבמקצה האימון נעלה לכמה הקפות הכרות איטיות ונכנס לקצב לאט לאט. אבל רגע לפני שאני עולה למסלול רז היימן נגש אלי ואומר "תשמע, כדאי שתתחיל לתת גז מהר מאוד. הרוצחים האלה לא מחכים לכלום. אם לא תתן גז ינחתו עליך."

ובאמת התחלתי לתת גז. לפחות איפה שיכולתי.

בחצי הראשון של האימון לא קפצתי את הקפיצות הגדולות, מפחד, נטו פחד. יצאתי לפיטס כדי לשנות את כיוון המתלים ולהתייעץ קצת עם גבריאל, המכונאי. הוא אמר לי: "אל תפחד. אתה בסדר יחסית, תן גז, זה פותר הכל בחיים."

עליתי לחצי השני של האימון בחששות ולב כבד, אבל התחלתי לתת גז וישר עלה לי החיוך על הפנים. ניגשתי לקפיצות בבטחון ועם גז פתוח. הילוך רביעי. פול גז. על המנתק, 15 מטר רק העליה לקפיצה, מתנתק מהקרקע. חלום, מרגיש כמו ציפור! מבין סוף סוף מה זה מוטוקרוס באמת. נחיתה חלקה על סלופ (ככה קוראים לנחיתה) ארוך.
בנקודה הזו הבנתי שהמסלול הענק והמפחיד הזה, הוא בעצם הרבה יותר בטוח ונחמד מכל המיני מסלולים שיש בישראל. לעלות לקפיצה עם גז פתוח זה הרבה יותר בטיחותי מאשר להגיע לקפיצה מהר מדי ולנסות לבלום עלייה. אני מקווה שנתחיל לבנות בארץ מסלולים בסגנון דומה. אני בטוח שכמות הפציעות תרד ורמת הרוכבים תעלה- בטוח.
ככל שהתקדם המקצה השתחררתי בתודעה, אבל הגוף נשאר קפוא. שכחתי לנשום כמו שצריך וקצת פחדתי מהרוכבים האחרים.

הם עוקפים כמו משוגעים. מימין, משמאל, מלמעלה ומלמטה- פשוט עוקפים! רגע מדהים היה לי כשהרוכב האיטלקי עקף אותי לפני העליה לאחת הקפיצות, וירד לסקראב אמיתי! לא כמו שאנחנו חושבים שאנחנו עושים בארץ. סקראב אמיתי! עם המדרך כמעט ברצפה! עד שלא רואים את זה בעיניים אי אפשר להבין כמה זה מרהיב. ירדתי ממקצה האימון נרגש מאוד, הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן, וזה טוב. נכנסתי לפרופורציות הנכונות.

חזרתי יחד עם המכונאי למתחם הקבוצה וניסיתי להסביר לו מה הרגשתי. כל הקבוצה התאספה סביבי כדי לשמוע "איך היה לילדון מרשפון". הם שמחו מאוד לארח רוכב של מדינה חדשה באליפות. דיברתי קצת עם טאנל וגבריאל והחלטנו על כמה שינויים באופנוע לקראת מקצה הדירוג. מהרגע הזה הבנתי שיש לי עוד שעתיים וחצי בערך, עד הרגע שבו אני הולך לעמוד על הגריד עם הרוכבים הטובים בעולם, ולעשות היסטוריה קטנה, למדינה קטנה, והיסטוריה גדולה לעצמי. בשונה מהמרוצים בישראל בהם אני נהנה מאוד מכל חווית הקהל והרוכבים הקטנים והגדולים שם הרגשתי שאני צריך להביא את עצמי ל- 100 אחוז ריכוז ו-100 אחוז יכולת. ההחלטה הזו הייתה נכונה. אבל בדיעבד, הדרך שבה ניסיתי להגיע לזה הייתה שגוייה.

קצת ניתקתי את עצמי מהמעמד והרגשתי נחות לעומת הרוכבים בקטגוריה שלי. הפסקתי להנות מהפסטיבל והתעסקתי יותר מדי בעצמי.

גיליתי את הטעות הזו רק על הגריד, רק על הגריד הסתכלתי על כמות הקהל כרוכב. עד הרגע הזה בכל פעם שהסתכלתי על הקהל הרגשתי חלק ממנו. בגלל כל החוויה המסעירה הזו לרגע שכחתי שבאתי לעבוד, שבאתי לייצג את המדינה שלי גם על המסלול ולא רק להסתובב עם חולצות בצבע הדגל.

שלט הזינוק מורם ואני מתכונן לזינוק, הזינוק היה טוב מבחינתי, לדעתי בערך במקום 25-30.

בפניה השניה של המרוץ עשיתי טעות של ילד בן 5 וניסיתי לשנות קו בתוך הקוליסים. מצאתי את עצמי על הרצפה. אידיוט! אידיוט! אידיוט! מרים את האופנוע ומתחיל לתת גז, תוך 3 הקפות הגעתי למרחק נגיעה משלושה רוכבים שהיו בערך בקצב שלי. לא הצלחתי ליצר עקיפה, אבל החלטתי שאין מה למהר כי המרוץ עוד ארוך, וצריך לחלק את הכח בצורה נכונה.
הבעיה התחילה בהקפה השישית כשהמובילים התחילו לעקוף אותנו בהקפה.
הם באו בגלים. כל פעם 3-5 רוכבים. טייסים. הדגלים הכחולים מונפים מכל עבר ואני חייב לפנות להם את הדרך לפני שהם נוחתים עלי. בכל פעם שפתחתי את הקווים או סגרתי את הגז כדי לאפשר להם לעבור, הרוכבים שתיכננתי לעקוף התרחקו ממני. במסלול כל כך מהיר כל סגירה של הגז לשניה שווה בערך 30-50 מטר. עד מהרה יצאתי מקצב המרוץ, בלי יכולת לדעת מי מהרוכבים לפני בקצב שלי ומי נעלם באופק.

בסופו של דבר סיימתי אחרון בהפרש של 4 שניות מהרוכב לפני ו-8 שניות מהשלישי לפני. פער קטן יחיסית ואני חושב שאם הייתי מתורגל יותר במסלולים גדולים כאלו, הייתי יכול למצוא אותם ולעקוף אותם. זמני ההקפה שלי היו טובים משלהם אבל טקטיקת המרוץ שלי הייתה נחותה או בכלל לא קיימת.

סיימתי את המרוץ מאוכזב מאוד ועם תחושת החמצה גדולה. כאילו בעטו לי בבטן. הייתה לי הזדמנות ופיספסתי אותה. מעולם לא סיימתי מרוץ במקום האחרון, אפילו לא תחרות ריצה בבית ספר, אפילו לא דוקים, אפילו לא תחרות אכילת קרמבו, אף פעם לא אחרון.

כמות הדגלים הכחולים שראיתי לאורך המקצה גרמו לי לבחילה והספיקו לי לפחות עד השנה הבאה.

חברי המשלחת היו נרגשים מאוד ולכל אורך המסע הזה הם חזרו ואמרו שזו חוויה של פעם בחיים - אני מקווה לחזור עליה לפחות פעמיים. זה היה הדבר הכי כיף שעשיתי בחיים, הבנתי מה זה מוטוקרוס באמת, ואם אתם חושבים שלרכב פה בארץ זה כיף, חכו שתרכבו על מסלול אמיתי. כזה שמרגישים עליו כמו ציפורים והגוף משחרר כמויות אדרנלין שעוד לא הכרתם! חוויה ענקית.

לצד תחושת האופוריה הזו שאפפה את המשלחת ניסיתי להתייחס למסע הזה כחוויה לימודית, ולאסוף כמה שיותר פרטים שיוכלו לעזור לי בהמשך. אני חושב שחזרתי לארץ חכם ומפוכח יותר, ובפעם הבאה שאתקל במסלול ובמעמד כזה אדע להשאיר בצד את כל האמוציות ולהיות טוב יותר. אדע להתמודד עם אלמנטים חדשים בצורה טובה יותר, ואעזור לכל מי שרק ירצה להקים כאן מסלול מוטוקרוס אמיתי, בטיחותי ומהנה לכל הרמות.

צילום: RacerX Simon Cudby

אני מסכם את הנסיעה הזו כעוד צומת בדרך הארוכה שאני עובר. עוד מכשול שעברתי ועוד פסגה שכבשתי.

בפעם הראשונה בחיי אני מרשה לעצמי להגיד שאני רוכב טוב, ואני הולך להיות הרבה יותר טוב. המסע הזה, יחד עם האנשים שהיו בו, חיזקו אותי ונתנו לי להבין שאני יכול יותר. את הכוחות להמשיך להתקדם ולהשתפר אני מוציא מעצמי ומהאנשים שתומכים בי ומקיפים אותי כל הזמן.

אני מבין היום טוב יותר שיש סיבה לשאוף גבוה. יש סיבה לשבור את המחסום התודעתי שאנחנו כלואים בו בישראל ושיש לנו, לכל הרוכבים, לאן לשאוף ולאן להגיע. תרבות הספורט המוטורי בעולם חיה ובועטת! אנחנו חייבים להצטרף לזרם העולמי, ולהשתתף בכמה שיותר תחרויות בין לאומיות. רק ככה נוכל לקדם את הספורט המקומי וליצור דור עתיד טוב יותר שיוכל, בתקווה גדולה, להביא לנו הישגים משמעותיים.

אני באמת חושב שמדינת ישראל מוכנה לקראת פרוייקט ספורט מוטורי. האופי שלנו מתאים לזה וכשרונות לא חסרים כאן. את הידע אנחנו מתחילים לאט לאט להביא לכאן, ואם כל הגופים יעבדו בשיתוף פעולה, אנחנו נצעיד את הספורט הזה קדימה בבטחה.

כמו תמיד אני רוצה להגיד תודות גדולות על שיתוף הפעולה לכל הספונסרים שלי:

tm, o'neal,sidi, mpt, pirelli

כמו כן אני רוצה להודות ל:
להתאחדות הספורט המוטורי,לעמותת המוטוקרוס ולנציגת ה אף-איי-אמ בישראל -ממסי.

תודה גדולה לכל התומכים מהארץ, התרגשתי מאוד לקבל את כל הברכות מכם, ואני מקווה שלא איכזבתי אתכם יותר מדי. אתם הכח מאחורי כל ספורטאי שיוצא להגשים את עצמו מעבר לים. תודה לכל האנשים הקרובים אלי על התמיכה לאורך המסע שלנו יחד, אתם נפלאים ואין כמוכם.

ועוד מילה לילדודס - תחלמו גדול וגבוה! יש בכם קסם חדש והזדמנות להנות משנים של עשייה במחתרת, תשקיעו בעצמכם ותעשו הכל כדי להגיע לאליפויות הבין לאומיות.

התחושה שם היא הרגשה שלא ניתן לתאר במילים ואני מאחל אותה לכולכם, הדרך אף פעם לא קלה, אבל היא לגמרי שווה את זה - מבטיח.

מברך את כל העוסקים במלאכה ומאחל לנו שנים פוריות של עשייה מוטורית,
אסף בן אהרון 219.







תגובות לכתבה
1.בובו 05-10-13
1-2-9
2.אריק 06-10-13
כל הכבוד, עשית היסטוריה קטנה. בהצלחה גם בפעם הבאה
הוסף תגובה

*שם:

אימייל:

*רשום את הספרה שלוש:

*תוכן התגובה:


כל הזמנים הם GMT +3. השעה כרגע היא 10:29-24.