חוק הספורט המוטורי אושר, זה עדיין לא אומר שגלגלי השיניים בתחום הספורט המוטורי זזו. יובל שלומי החליט להכנס לעובי הקורה ולבדוק - מאין באנו ולאן נלך?

אחת הטעויות שנעשו, בתום לב ובכוונה טובה, במלחמה נגד המדינה, למען קידום הספורט המוטורי, הייתה הגשת בג"צ. ספורטאים מיואשים, משנים רבות של מאבק עיקש ומתיש שלא הניב דבר, הגישו עתירה לבג"צ, שבסיומה חוייבה המדינה לפתור את בעיית הספורט המוטורי. לאחר חקיקת חוק הנהיגה הספורטיבית בשנת 2005, כל הרוכבים וכל הנהגים יצאו במחולות. מרוב שמחה, היינו בטוחים שמיד אפשר לערוך מרוצים ובא לציון גואל. כמה טעינו. חקיקת החוק, התבררה כהחלטה גרועה, שאנחנו סובלים ממנה עד היום ופתרון אמתי לא נראה באופק.

אקדים ואספר מדוע לא הכירה המדינה בספורט המוטורי

זה כל כך מגוחך, שאיש אינו מאמין שזה אמיתי. ובכן, לאחר הקמת המדינה נשארו מספר חוקים ומספר תקנות מנדטוריות (מתקופת שלטון האנגלים בארץ), שפקידי הממשלה אימצו מטעמי נוחות או מטעמי חוסר עניין. אחת מתקנות המכס עסקה בנושא יבוא כלי רכב וקבעה שאין לייבא כלי רכב, מכל סוג שהוא, אלא אם הוא מיועד לנסיעה בכביש ומותאם לכך. כמובן שיש חריגות כמו רכבי עבודה יעודים (טרקטורים, מלגזות, מנופים ועוד), אך עיקר החוק לא אפשר לייבא כלים ספורטיביים, מכיוון שייעודם הוא ספורט בלבד, ואין להם אפשרות לקבל אישור לנסיעה בכביש ציבורי. מי שבכל זאת הצליחו לעקוף את התקנה המגוחכת היו יבואני הטרקטורונים, שהצליחו לשכנע את משרד התחבורה שמדובר בטרקטור קטן שמיועד לעבודות חקלאיות, ויבואני הקרטינגים שטענו שהכלים הם לשעשוע בירידים ובמקומות בידור.

זהו, לא היה חוק שאוסר ספורט מוטורי, אבל אסור היה לייבא כלים ספורטיבים. זאת אומרת, שכל הכלים שהגיעו לארץ, היו מוברחים והמלחמה העיקרית של בעליהם הייתה נגד המכס. כלי שנתפס הוחרם והושמד, אך בעליו לא הואשם ולא נענש בקנס או במאסר. אי לכך כל המרוצים שנערכו, לא סיכנו את המארגנים בענישה על רקע פלילי (כי למשטרה לא היו חוקים כתובים ולכן לא היתה אפשרות אכיפה). הפעולה היחידה שהייתה צריכה להעשות היא שינוי התקנה, והכרה של משרד התחבורה שכלים אלה מיועדים לספורט ולא לנסיעה על כביש, כמו בכל מדינות העולם. אבל ישראל היא לא כמו כולן - אנחנו הכי חכמים והכי מיוחדים. למה להיות כמו כולם אם אפשר להמציא מחדש את הגלגל? אנחנו נחוקק חוקים דרקוניים ונערים קשיים. בוא נראה איך האזרחים הישראלים יצאו מזה הפעם.

כך יצא, שמשנת 2005 ישבו נציגים חכמים ממספר משרדי ממשלה (תחבורה, תמ"ת, מכס, משטרה ועוד), ורק נציג אחד בלבד מתחום הספורט המוטורי, בועדה מיוחדת לנושא. הם דנו בענין בחוסר מקצועיות מוחלט, וחוקקו חוקים ותקנות, שמהם אנחנו סובלים עד היום ונסבול מהם גם בעתיד, אם הם לא ישונו ויותאמו לתקנים הבינלאומיים (בקלות אפשר היה להיצמד לתקנות ה- FIM וה- FIA ולשחרר אותנו מרוע הגזירות). הוועדות לקחו את הזמן, לא מיהרו, "עבדו" במשך שבע שנים! ורק בסוף שנת 2012 הם סיימו את עבודתם, והתחילו לאשר קיום מרוצים, כל זאת בתנאי שהמפיקים והמארגנים יעמדו בכל החוקים ובכל התקנות (המוגזמות והכמעט בלתי אפשריות).

דוגמאות יש למכביר, אך כולם יכולים להכנס לאתר של הרשות לנהיגה לנהיגה ספורטיבית, לתקנות וחוקים, ולהתחיל בקובץ הראשון שנקרא "חוק הנהיגה הספורטיבית" (לא להתעצל ולקרוא עד לסופו, חשוב מאוד שתבינו עם מה כולנו צריכים להתמודד). לאחר שתסיימו, תכנסו לקובץ "תקנות הנהיגה הספורטיבית", רישיון לאירוע נהיגה ספורטיבית במסלול מרוץ ארעי, ואולי תצליחו להבין עד כמה זה כמעט בלתי אפשרי להפיק מרוץ.

כמה אבסורדים צורמים(מתוך המון חוקים ותקנות):

1. אושר ייבוא כלים ספורטיביים, אבל לא אושרו מסלולי אימונים ומסלולי מרוצים. היכן אתם (הרשויות הרלוונטיות) רוצים שאנחנו נתאמן ונממש את זכותנו לרכוב ולנהוג בכלי הספורטיבי שרכשנו כחוק? מדוע אושר ייבוא הכלים המוטוריים, לפני שהרשויות דאגו להפשיר שטחים לטובת מסלולים חוקיים?
באותו נושא: למרות שאין מסלולי אימון, מתבקשים הרוכבים להשתתף במרוצים המעטים, שבכל זאת אושרו(לאחר תלאות וייסורים) ובכך הם מסכנים את עצמם ואת שאר המתחרים, מכיוון שלא יוצא להם להתאמן באופן חוקי ומסודר בחודשים שחולפים בין מרוץ למרוץ.

2. חוק רישיון הנהיגה הספורטיבית מאשר לילדים ולנערים (בני 8-16) להתאמן ולהתחרות, אבל מתנה את קבלת הרישיון הספורטיבי למבוגרים, ברישיון הנהיגה של משרד הרישוי. מדוע ילדים ללא רישיון נהיגה, מורשים לעסוק בספורט מוטורי באופן חוקי, ומבוגרים מחויבים להחזיק רישיונות נהיגה תחבורתיים? מה הקשר בין משרד הרישוי לספורט מוטורי?

3. מדוע, לפי החוק, אישור לקיום אימונים במסלול, זהה בדרישותיו לאישור לקיום מרוץ? לפי החוק, אימונים הם אירוע ספורטיבי בדיוק כמו מרוץ, על כל המשתמע מכך, לכן עד היום לא אושרו אימונים שגרתיים סדירים בשום מקום בארץ. האישורים הרבים והעלות הכספית הגבוהה, מנטרלים כל אפשרות וכל רצון לקיום אימונים.

4. מדוע החליטו בוועדה על כיסוי ביטוחי לרוכב/נהג, לצד ג' ולקהל, בסכום אסטרונומי שמחייב תשלום פרמיה שנתית של 2,000,000 ₪ לחברת הביטוח? (כשעלו על הטעות וכשהבינו שלא ניתן לחייב מתחרים בסכומים לא הגיוניים, הסכים משרד הספורט לשלם 90% מהסכום ואת ה- 10% הנותרים שילמו המתחרים בכול מרוץ)

5. מדוע תקציב המרוצים שמקבלת התאחדות הכידונאים, המאגדת חמש עמותות (אנדורו, מוטוקרוס, סופרמוטו, סופרבייק וטרקטורונים) עומד על 1,000,080 ₪ לשנה? כשהפקת כל מרוץ עולה בסביבות 100,000-150,000 ₪ וכל עמותה צריכה לקיים 8 מרוצים בכל עונה? (המינימום צריך לעמוד על 4,000,000 ₪,לכן לא הייתה אפשרות לסיים את הליגות של כל העמותות בשנת 2013)

6. מדוע הרשות לנהיגה ספורטיבית ומשרד האוצר, קושרים את ייבוא הכלים הספורטיביים אך ורק למרוצים? מדוע הם מתייחסים לכל רוכש אופנוע מוטוקרוס כמתחרה מקצוען? מדוע הם עדיין לא הפנימו שספורט מוטורי, הוא ספורט לכל דבר ואפשר ורצוי שגם רוכבים שלא מתחרים, ייהנו מרכיבה חובבנית כמו בכל מקום בעולם. (הם טוענים שנמכרו כ- 1000 מוטוקרוסים בשנת 2013 והתחרו רק כ-70 רוכבים, לכן הם לא יאפשרו קניית כלים ספורטיביים במחיר מוזל) ואני אומר, אז מה, אני לא מתחרה, אבל אני אוהב לרכוב במסלולי מוטוקרוס להנאתי. זה הספורט שלי!

ולבעיטה האחרונה לביצים (לעת עתה), בימים אלו התבשרנו, על העלאת המכס לייבוא כלים ספורטיביים ל-80% במקום 19-26%.

מתוך מחאת הדו"ג על מחירי הביטוח - חיים קלים לא עושים כאן לרוכבים על שניים

פתרונות אפשריים:

1. הפתרון האידאלי ביותר, הוא ביטול חוק הנהיגה הספורטיבית ומימוש התקנות הבינלאומיות הקיימות בכל מדינות העולם. אך זה, לצערנו, לא יקרה בקרוב ואני מאמין שגם לא בעתיד.

2. בנושא אישור מסלולים, הרשות לנהיגה ספורטיבית, חייבת לאלץ את מנהל מקרקעי ישראל לשנות ייעוד של אדמות חקלאיות, במקומות שונים בארץ, לטובת הקמת פארקים מוטוריים, שיכללו מסלולי מוטוקרוס ומסלולי כביש ויופעלו ע"י יזמים לאימונים סדירים ולמרוצים. כיום, המסלול החוקי היחידי הקיים בארץ נמצא בבית שאן, וגם הוא לא מאושר ע"י הרשות לנהיגה ספורטיבית לאימונים קבועים כל השנה. שלושת המרוצים שנערכו בשנת 2013 בבית שאן, ייאשו את המפיקים והיזמים, שהשקיעו כסף רב ואנרגיה עצומה, עקב קשיים רבים בקבלת האישורים לכל מרוץ ומרוץ.

3. בבעיית המכס, הרשות לנהיגה ספורטיבית, עם עזרה מסיבית של משרד התרבות והספורט, צריכה להתעקש ולעשות הכול כדי להחזיר את המס על כלים ספורטיביים לרמתו הקודמת והסבירה.

4. יש לשנות את התקנות לגבי רישיונות לנהיגה ספורטיבית, ולבטל את הקשר עם רישיון לנהיגה בכביש ציבורי.
תזכורת: בשום מדינה בעולם אין חוק לנהיגה ספורטיבית! כל המסלולים בעולם ניבנו ע"י יזמים פרטיים, וכל מי שרוצה יכול לרכוב או לנהוג ללא כל מגבלה חוקית. הם מתייחסים לספורט מוטורי, כמו אל כל ענפי הספורט הקיימים כגון כדורגל,כדורסל ועוד.

אני, אישית, מתגעגע לתקופה שלפני חקיקת החוק, שבה מרוץ מוטוקרוס עלה לעמותה כ- 10,000 ₪, כולל אמבולנס, מאבטחים, מערכת הגברה, קריין ותשלום לערוץ 5, וללא כל התערבות של גורמים לא מקצועיים מטעם הרשויות. נערכו מרוצים מתוקתקים להפליא, מלאי אקשן, עם קהל, ולא קרה שום אסון.

בקיצור, לא משעמם בארצנו הקטנטונת. אנחנו בשנת 2014, ועדיין רשויות החוק מתייחסות לעוסקים בספורט המוטורי כחבורת חוליגנים ולא כספורטאים. אבל תודו, אופנוע מוטוקרוס נקי ויפה יכול לשמש קישוט נאה לכל סלון בכל בית.