בר בריל, רוכב בקטגורית אנדורו עממית, משתף בחווית המרוץ שלו ויש לו גם מסר, למרות היותו חדש (יחסית) בתחום

ההכנות שלפני המרוץ בשבועות הן לא קלות; אתה צריך להתאמן הרבה, להגיע לכושר מקסמילי וריכוז, ולאחר מכן לדואג שאתה נח מספיק ושותה המון יום לפני המירוץ וזה בצד המקצועי. ההכנות הפזיות הן להכין את האופנוע על הצד הטוב ביותר; לטפל בו, לעבור על כל בורג ובורג - לחזק, לשטוף, לפנק ולאהוב, בכדי שהוא יחזיר לך אהבה ביום המירוץ. הרוכב תלוי בכלי עליו הוא רוכב וחשוב שהוא יהיה הכי מוכן שאפשר. ההכנה לא מסתיימת עד שאתה הולך לישון ומוודא שכל תיק הציוד מוכן ושהכל במקום, שהאופנוע קשור טוב לעגלה ושלמחרת בבוקר הדבר היחידי יהיה להיכנס לרכוב ולנסוע למירוץ.

בבוקר יום המירוץ מתעורר וכל הלחץ וההתרגשות של המירוץ מתחילים. מגיע למקום, מתחיל לראות את החברים, שהם גם משתתפים ומתחרים, ובכל דקה הלחץ גדל ועולה. מעביר את האופנוע בדיקות טכניות, בודקים את הקסדה, מדביק את מדבקות המספר וממקם את הפיטס. מתיישב ומתחיל להתלבש, אני חושב שזה אולי השלב עם הכי הרבה מחשבות (מה יהיה ואיך יהיה), מתרגש ולחוץ. ניגש למקצה חימום ומבצע אותו על הצד הטוב ביותר שיכול, מתכנן קווים, חושב איך להיות מהיר יותר, מאיפה הכי כדאי לנסוע.

לאחר החימום, מגיע לפיטס, הצוות נותן הערות ממה שראו ואני מקשיב לדברים שלהם עם חלקם מסכים עם חלקם לא. נותרו 40 דקות לערך עד שאעלה להתמקם בגייט. הרגע המיוחל מגיע, מזנקים, וכל הזמן חושב מאיפה לנסוע, איך לנסוע ונזכר בכל בור ובור במסלול, חושב איך לא לעלות עליו ולהיות יותר מהיר מהמתחרים הנוספים.

אני מזנק מצוין, ראשון בקטגוריה שלי, אבל מגיע לפניה הראשונה והאופנוע כבה. לוקח לי כמה שניות עד שאני מצליח להדליק אותו, המתחרים שלי כבר פתחו עלי פער שקשה לצמק ב-7 דקות מרוץ. כשהאופנוע נדלק, אני מתחיל במשימה שלי - נוסע כמה שיותר מהר וכמה שיותר מחושב בקווים, לא לצאת מהם כי הם הבחירה הנכונה. מצליח לעקוף מתחרה אחד וכבר באותה הקפה גם את השני. לאט לאט עוקף עוד ועוד רוכבים, עד שמוצא את עצמי מאחורי הרוכב המוביל. אחרי מאבק, שנמשך חצי הקפה, מוצא את הדרך לעקוף אותו ולבסוף אני מצליח ומוביל את המירוץ.

נותרו עוד 2 דקות ו- 2 הקפות; כמו שנהוג במוטורקרוס מספר דקות ולאחר מכן מספר הקפות הקבוע מראש. אני מוביל את המירוץ ויוצא להקפה אחרונה לאחר שהמרשל מניף לי דגל לבן. אני כבר עייף ותשוש. פציעה לפני שבוע בכתף הובילה למחסור באימונים לפני המירוץ, ולאט לאט אני נחלש ומי שמאחורי מתחיל לצמק את הפער וסוגר פערים.

אני שומע את האופנוע שלו וזה מדרבן אותי לרכוב מהר יותר, בפנייה האחרונה לאחר כמה חסימות, הוא מצליח לעקוף אותי ופותח גז ומאבד אחיזה. אני מנצל את הטעות שלו, ועולה לקפיצה האחרונה ראשון ומנצח את המירוץ.
זה היה אחד המירוצים הכי מותחים וקשים שהיו לי עד היום (לא שהיו הרבה), אבל היו לי כבר כמה שגם בהם נלחמתי. התחושה האישית ברגע הניצחון היא אדירה. אי אפשר לתאר כמה זה כיף להגיע ראשון וכמה התרגשות וגאווה בעצמך אתה מרגיש. הראית לעצמך שאתה יכול. למרות שההכנה שלי למירוץ לא היתה הכי טובה וחסרו אימונים לפני בגלל הפציעה בכתף - הצלחתי לעשות את זה.

לאחר הסטייג' הראשון אני נח ומחכה לעלות לסטייג' הבא, ואז מודעים שלא יהיה עוד סטייג' בשל עומס החום הכבד. אישית מאוד התאכזבתי, בעיקר בשל העובדה שאנשים מאוד מתאמצים להגיע למירוצים, ומשקיעים מאמץ אדיר ובסוף משתנים דברים. זה ספורט וזה קשה ועם זה צריך להתמודד. למרות הניצחון היה לי עצוב שביטלו כי ככה הספורט המוטורי בארץ לא ימשך אם לא יעלו ברמה.

רוצים לשתף אותנו בחוויות שלכם? כתבו לנו