טכני למען הקהילה מוטוקרוס אופנועים אנדורו אופנועים אנדורו טרקטורונים באחה ישראל
יומן מסע - איציק קלנר


   31-07-2014, איציק קלנר   
  שלח כתבה זו בדוא"ל

צילום: redbullromaniacs.com

איציק קלנר ביומן מסע מעורר השראה מתחרות הרד בול רומניאקס 2014

פעם אתה למעלה, ופעם אתה למטה – אין כמו המשפט הזה כדי לתאר את תהפוכות התחושות של לוחם רומניאקס מן המניין. רכיבה כיפית, רכיבה קשה, רכיבה זורמת, רכיבה טכנית, רכיבה מהירה, חם, קר, יבש, רטוב, עליה, ירידה, אור, חושך, עקיפה, התרסקות, תקיעה, תקלה, בירבור, פתיחת נתיב. וזה חוזר על עצמו לאורך כל אחד מחמשת ימי המירוץ, ואיזה מירוץ!

רומניאקס 2014 לא היה בתכניות שלי. למעשה אף אחד משלושת הרומניאקסים של השנים הקודמות לא היה בתכניות שלי, ובכל זאת איך זה קרה לי? מה התכנית גמילה למצב שלי? מנסה לשחזר. שנתיים וחצי לאחור, סביב דצמבר 2011 היה לו סתם עוד סופשבוע חורפי ארץ ישראלי מצוי, בו מצד אחד השטח אמור להיות נהדר לרכיבה, מצד שני החובות המשפחתיות קוראות. אחת ועוד אחת לחלק לשתיים וכל המשפחה מוצאת את עצמה בפיקניק רכיבה, עם עוד 3 משפחות באותו סטטוס באיזור בתרונות רוחמה. אחת מהמשפחות היא משפחתו של אודי לפיד חברי משכבר השנים. עם קיפול הפיקנית, אודי ואני מוצאים כמה דקות של שקט בהם סתם כדרך אגב אודי זורק לי:
"אני חושב ברצינות על להרשם לרומניאקס בשנה הקרובה"
אני: "וואלה, סחתיין, יפה. איך זה הולך שם בכלל? יש ניווט מעורב, לא?
אודי: "יש קצת, לא יותר מידי
אני: "לא רואה את עצמי שם ג'י.פי.אס על האופנוע. אתה יודע אני באתי מאופנועי מוטוקרוס. מבחינתי פנס קידמי ולוח שעונים, ואפילו דיגיטלי, הם כבר TOO MUCH. אני דווקא מתכנן להרשם לסיקסדייז בגרמניה השנה. נראה, נדבר עם רז"

למחרת אני מרים טלפון לרז הימן:
"תגיד רז, יש איזה התארגנות לסיקסדייז הקרוב? אני בעניין"
רז: "וואלה, צודק, עדיין לא התחלנו להתארגן, אני אפרסם איזו מודעה, אבל שתדע לך שלא הרבה חבר'ה יהיו בעניין – זה גרמניה ובטח יהיה רטוב וקר"
יומיים אחרי זה אני באמת רואה מודעה כתובה באתרים השונים אותה רז פרסם, ושמח לדעת שדברים אכן זזים.
עוברים כמה ימים ואני מקבל טלפון מרז:
"קלנר תשמע – הסיקסדייז בגרמניה השנה נופל על יום כיפור, לא תהיה קבוצה."

למחרת אני מרים טלפון לאודי:
"נרשמתי לרומניאקס"
אודי: "אבל אמרת סיקסדייז, אמרת גרמניה"
אני: "עזוב אודי, נרשמתי לרומניאקס, סופי, מה קורה שם? מה צריך לעשות?"

את 2012 עברנו אודי, יורם ואני כטירונים מבלי לדעת ולשמוע שום חוות דעת ממקור ראשון על המירוץ. היינו הישראלים הראשונים שהשתתפו במירוץ הזה, וסה"כ די בהצלחה ובמיקומים טובים. שבועיים לפני שיצאנו שאל אותי גל חסון "תגיד אפשר עוד להרשם?" מייל זריז ותשובה מהמארגנים, ומסתבר שעדיין אפשר. למחרת כשעידכנתי אותו בכך, המים כבר היו צוננים יותר, אבל כשחזרנו מרומניה ישר הגיע הטלפון מגל "שנה הבאה אני בא בטוח"
אני: "אולי נעשה אקספרט טים ביחד?"
גל: "מה שתגיד"

ושוב, אמנם נרשמנו ביחד לאקספרט טים, אבל לאחר שנאלץ לבטל, נשארתי אני רשום ל- 2013 לאקספרט, רק כסינגל. לחגיגות 10 השנים לרומניאקס, הבטיחו המארגנים מירוץ קשה במיוחד. עשו שיווק אגרסיבי ומילאו את השורות די מהר עם כ-360 רוכבים. בנאיביות לא מוסברת, הדחקתי את כל שהיה ברור לנגד עיני כי 2013 היא לא השנה הכי מתאימה לנסות את קטגוריית האקספרט, ובבטחון ועקשנות הלכתי, סבלתי ונכשלתי. הרבה מים זרמו בקרפטים מאז, מההכנות הכמעט מושלמות אז ב-2012 ועד היום הפכתי לאנציקלופדית מידע מהלכת לכל דבר סביב המירוץ הנפלא הזה. ההכנות, האימונים, הציוד, המחירים, הביטוחים, הרכבים, האופנועים, הסיוע, הרשיונות, האנשים האחראים על כל צד לוגיסטי מהפקת המירוץ, המתחרים, הקטגוריות, המפות, הפרולוג - הכל.

גם על ההתמכרות ידעתי. ידעתי שאני כבר מכור, וידעתי שכל עוד אני יכול להרשות לעצמי מבלי שזה פוגע במשהו אחר, אז זה בסדר. רק של-2014 לא כל כך יכולתי להרשות לעצמי, ואז זה קרה, אז הגיע הסימן שאולי בכל זאת יש סיכוי. והסימן היה פרסום קול קורא של הרשות לנהיגה ספורטיבית, לתמיכה במתחרים היוצאים לתחרות בחו"ל בשנת 2014. נכון, היו דרישות והיו תנאי סף, אך בכולן עמדתי, וכך נסללה לי הדרך אל הרומניאקס השלישי ברציפות.
לשמחתי הצלחתי להרעיל גם את חברי תומר שמש להרשם השנה וכשהסתבר שגם רז הימן ושוב יורם לביא יגיעו השנה אז בכלל – שישו ושמחו.

גם השנה, התמלאו השורות והרשימה לרומניאקס התמלאה ונסגרה כבר בינואר. השנה שונו מעט הקטגוריות; מהקטגוריה הראשית בה רוכבים ג'ארוויס, ווקר בולטון ושות' הנקראת גולד, דרך סילבר, ברונז ועד לקטגוריה החדשה איירון. זה המקום אולי להרחיב על הקטגוריות: לא כל רוכב מתאים לקטגוריה אחת בלבד מבחינת רמת הרכיבה שלו. יכול בהחלט להיות שרוכב ברמתו של תומר שמש לדוגמא, היה יכול לסיים את המירוץ בקטגוריית הסילבר, ואולי אפילו במרכז הטבלה. אם היה עושה זאת, סביר להניח שהיה רוכב לפחות פי שתיים מכמות השעות שרכב השנה בקטגוריית הברונז, מה שבהחלט היה משפיע על יכולתו להתאושש ולהתחיל כל בוקר מחדש. ההבדל בין הקטגוריות הוא בפיצולים לאורך המסלול, לקטעים ברמות קושי שונות. בחירת הקטגוריה היא בחירת סוג המירוץ בו אתה רוצה להתחרות ולא רמת העלייה הכי קשה שאתה חושב שאתה מסוגל לעלות, כי המירוץ הוא ארוך, ובמירוץ כל מכשול מחושב ומתוקל שונה מאשר בטיול. וכמו בכל מירוץ, תמיד יש את אלו שחשוב להם להלחם על הובלה בקטגוריה שלהם, גם אם היו מסוגלים לסיים בקטגוריה קשה יותר. ולראיה, תומר סיים השנה במקום התשיעי בזמן של מעל שעתיים מהמקום הראשון, וזאת מתוך כ-18 שעות אותן רכב בעצמו. בנוסף, במהלך שנות השתתפותי ברומניאקס, ראיתי את הקושי ורמת הרוכבים בקטגוריית הברונז עולה, ובמיוחד השנה כשהתווספה קטגוריית האיירון העממית יותר תחתיה.

לסיביו, העיר המארחת, הגענו עייפים מטיסת לילה ו-4 שעות נהיגה, כיומיים לפני הפרולוג. בזמן זה יש להספיק את כל ההכנות הכוללות את בירוקרטיית ההרשמה שזורמת די יפה, ההתמקמות במלון, קבלת האופנוע והכנתו, וכמובן מפגש עם כל החברים שצברת לאורך שנות הרומניאקס – שכן סביב החברותה הנפלאה הזאת סובב כל העניין. האווירה בין המארגנים, נותני השירות מהעיר, ספקי האופנועים הצמיגים והתמיכה וכלל הרוכבים ומלוויהם היא חוויה עצומה – מגדל בבל - לא פחות. בין כל ההתארגנויות ורכיבות ההכרות, איך אפשר שלא ללכת ולהציץ במסלול הפרולוג הרוקם עור וגידים ברחוב הראשי של סיביו, כשהשיא מגיע בערב הפרולוג במסיבת עיתונאים על המסלול הכמעט מוכן, בה רוכבי העילית נותנים תצוגת תכלית לתקשורת של מה הולך להיות למחרת. ולמחרת זה אכן מגיע. רוכבי האיירון לא חייבים לבצע את מסלול הפרולוג, ולא יקבלו על כך נקודות עונשין. כל שאר משתתפי הקטגוריות חייבים גם חייבים. האירוע הוא ציבעוני ברמה שלא מעט רוכבים בוחרים להתבלט וללבוש כל מיני תחפושות להעלאת המורל – וזה אכן עובד. הרוכבים מסתדרים בשורות לפי מספרים שקיבלו מראש. כל 20 שניות רוכב מוזנק לתופת וההופעות לא מאחרות להגיע. מדהים כמה מסלול בן פחות מ-300 מטר, מסוגל לגרום לידיים להתפס ברמה כזאת, שלפתע מעבר פשוט של פסי רכבת מאולתרים הופך להיות אתגר קשוח.

35 הראשונים מכל קטגוריה עוברים לשלב הגמר שנערך לפנות ערב על גבי אותו מסלול, רק שבמקום ריצה אחת מדודה, מוזנקים כל ה-35 ביחד (בשורות של 5) ונאבקים כתף אל כתף ביניהם על המסלול המעגלי לאורך 15 דקות. יש מי שהתוצאה חשובה לו מאד לזינוק של יום השטח הראשון למחרת, ויש מי שישבור חלק באופנוע או בגוף וישלם על כך בהמשך (או יותר נכון בחוסר המשך).

ליום השטח הראשון אנו מתייצבים, כמו כולם, מוקדם למדי. להתייצב זה אומר לקום מוקדם, לרדת לארוחת בוקר, להתלבש ולקחת את כל ציוד הרכיבה וההשרדות הנדרש, ללכת אל ה"פארק פרמה", לקבל את ה-GPS שלך ומפת החרום (כמו בניווטים בצבא) ולהוציא את האופנוע. לאחר חיבור ה-GPS ותחילת תנועה על האופנוע אתה רואה את הדרך שעליך לרכב על מנת להגיע אל השטח לנקודת הזינוק. פיפי אחרון בשיחים, ג'ל אנרגיה בתזמון של כמה דקות לפני זמן הזינוק האישי שלי ואני מוכן לדבר האמיתי. המסלול די זורם. במהרה אני מזהה שכבר רכבתי את רובו כבר לפני שנה וחצי, רק בכיוון ההפוך. בחצי השני של היום אני מגיע למעט פקקים בעליות טכניות ומתעכב לא מעט – אין מה לעשות זה חלק מהמשחק בלהיות מרכז טבלה. שרפתי הרבה זמן בלעזור לפנות אופנועים תקועים לפני מבלי לקבל את העזרה המתאימה חזרה, כך שעד שאני יורד חזרה למקום של האופנוע שלי הספיקה כבר קבוצה נוספת מתחתינו להעלות עוד אופנוע אל מעל לאופנוע שלי, מה שכמובן תוקע אותי מלהתקדם. עכשיו צריך לעזור להם לפנות את הנבלה. והסיפור חוזר חלילה. בכל זאת, בסופו של יום אני משפר מקום לאחר שהתחלתי את היום מהמקום ה-77 בפרולוג, ואת יום השטח הראשון אני מסיים במקום ה-70. מנקודת הסיום חוזרים לפיטס להתארגנות למחר, צמיגים חדשים, וכמובן פסטה ובירה והחלפת חוויות עם שאר העולם. כיף!

ההתייצבות ליום השטח השני מעט יותר מסובכת. את יום הרכיבה נתחיל כמו אתמול בסיביו, אבל נסיימו בוויונסה המרוחקת ושם גם נישן. מחנה נודד במלוא מובן המילה, כי גם למחרת נעבור שוב לעיירה הנקראת פטרושני, ושוב חזרה לסיביו ביום האחרון. אם כך בנוסף להתארגנות הבוקר הרגילה לרכיבה, צריך גם לארוז את החדר לתיק של הטיסה, לעשות צ'ק אאוט מהמלון, להוריד את התיק כדי שהפקת המירוץ יקחו אותו לפיטס הנודד של סוף היום, וכמובן לא לשכוח שעוד צריך להספיק גם לרכב היום.

יום הרכיבה התחיל טוב מאד. הרגשתי שסוף סוף אני מתקדם, וכשאתה מרגיש טוב אתה גם רוכב טוב. וכשהכל טוב חייבת להגיע תקלה רצינית, לא? כן!

גם ביום האתמול ה-GPS עשה לי קצת בעיות. לא עצרתי ברכיבה כדי לבדוק מה זה היה, אבל בגלל שהיו רק שני כיבויים, חשדתי בגומי שעמד קרוב לכפתור הכיבוי של המכשיר שנגע בו. בסוף הרכיבה הרי לקחו ממני את ה-GPS מההפקה, כך שלא יכולתי לבדוק אותו. בפיטס דאגתי להרחיק את אותו גומי, כך שהמכשיר יהיה רחוק מכל דבר שעלול לגעת בו. והנה היום שוב הוא לא מוצא לוויינים – אז האשמתי את היערות הצפופים ומז"א מעונן מאד, ושוב הוא נכבה כל הזמן – אז בהתחלה חשדתי שמקור המטח החיצוני מתנתק בקפיצות והבטריות רועדות בוויברציות, אבל בבדיקות חוזרות הכבל במקומו מחובר והמכשיר נכבה גם במישור ברכיבה איטית. אבל אני בקצב טוב, עקפתי לא מעט חבר'ה ואני רואה את הסימונים... רק שלאחר כמה דקות אני רואה רוכב שמגיע מולי באמצע ירידה של נחל תלול ומסולע, נעצר ואומר "wrong way dude, turn around everybody comes back". אני מסתכל על ה GPS – לא עובד. משחזר את הכמה קילומטרים האחרונים – הכל נראה לי נכון וטוב, היה לי יום טוב – אני לוקח החלטה – ממשיכים פולגז למטה. החלק התלול של הנחל מסתיים ואני מגיע לפיצול ימינה לשביל עם סימון של ההפקה לדרך לא נכונה ושמאלה להמשך חלק תלול נוסף של הנחל. מכל הכיוונים עצים בגובה של מגדל אייפל. מולי עוד רוכב נוסף מקטגוריית הסילבר שנראה מבולבל עד מאד ליד מבנה מאולתר ורעוע ושלושה ילדים מקומיים לידו שנראה שמאז שנולדו במבנה הזה כנראה שמעולם לא עזבו אותו. מה שכן, שלושתם מצביעים על המשך הקטע התלול למטה. מסתכל על ה GPS שלי – שוב כבוי. מקלל. מתקרב אל הרוכב עם הפרצוף סימן שאלה ושואל אותו "Is your GPS working?". "I think so" הוא עונה. אני לוקח את המכשיר שלו שנראה עובד, עושה זום אאוט ורואה שאנחנו כ 4 קילומטרים מהמסלול. אני מנסה שחזר מה היה שם ונזכר בפיצול של קטגוריית הגולד משאר הקטגוריות. אני זוכר שפניתי לכיוון הנכון ושלאורך כל הדרך פחות או יותר ראיתי סימונים של המסלול. אני מסיק שהיתה פניה באיזור לא טבעי מבחינת תוואי השטח, קולט את גודל הטעות ומתחיל לטפס את הנחל בחזרה. אני מקבל אימות להשערה שלי כשבדרך למעלה אני פוגש את אחד מרוכבי הגולד יורד למטה ולא מבין מאיפה הביטחון שלי לרכב ככה נגד הכיוון מולו בכזאת "רצינות כיוונית". מגיע חזרה למעלה ובאחת מקרחות היער ברגע של GPS עובד, אני מצליח לאתר אזימוט ומרחק לתוואי של הקטגוריה שלי. לוקח כיוון, למרות שהדבר אומר ירידה במקומות שברור לי שלא רכבו כאן לפני, ושאם יקרה לי כאן משהו הרי ברור שלא ימצאו אותי, אבל אחרי 6-7 דקות אני מוצא את התוואי ונותן עליו גז כאילו לא קרו דברים מעולם, אבל יודע בבירור שהבירבור ב"מנהרת הזמן/מקום" הזאת עלתה לי בכשעה של רכיבה סביב הזנב של עצמי ולא משנה כמה טוב הייתי לפני, את היום אני כבר לא אסיים במקום טוב. ואכן מקום 80 יומי הוא מיקום הגיוני בהחלט.

ויונסה הוא כפר נידח למדי. הייתי כאן גם לפני שנתיים. אין כאן שום כלום, ובכל זאת בתקופת הקומוניזם החליטו להקים כאן מספר מבני בתי הארחה לעובדי המדינה דאז. כך שעל צלע ההר מעל הכפר עומדים כ 6 – 7 קופים בני כ 6 קומות מבטון במצב רעוע למדי כולל כל מערכות המבנה (מים, חשמל, ביוב) ונראה שהאחרונים שהשתכנו כאן לפנינו היו. אנחנו לפני כשנתיים. האוכל בהתאם, וטוב שזכרנו זאת והצטיידנו בטרם עת במצרכים לפני שעזבנו את סיביו. מה שכן, הנוף אל הכפר ושאר העמק ממלונות אלו מדהים!

היום השלישי באופן מסורתי הוא היום הקשה במירוץ. גם המסלול הארוך ביותר, גם תוואי השטח האקסטרימי ביותר וכמובן שהעייפות והתשישות מהימים הראשונים נותנת אותותיה. קלאוס סורנסון, מנהל המירוץ אמר שאכן מתוכנן מסלול קשה, אבל רוב הקושי יגיע בחצי השני של היום, לאחר העצירה בסרוויס פוינט. אני יוצא מוקדם יותר אל האופנוע ומחליט שהבוקר אני פותר את בעיות ה-GPS שלי, ולאחר שאני מזהה התנהגות לא טובה של המכשיר כשהוא מחובר למקור מתח שמגיע מהאופנוע, ומחליט שמעכשיו אני על בטריות בלבד – וזה יצליח לי ויעבוד ללא דופי ביומיים הבאים עד סוף המירוץ. לאחר לילה גשום מאד, אנו מזנקים לחצייה על גשרון מעל נהר וישירות לעליה לא קשה במיוחד אך חלקלקה מאד שרק מרמזת על אופיו של היום. כ 5 ק"מ בהמשך ואנו מגיעים לעליה מסולעת וחלקה שנראה שכל עוד אני רוכב ולא נעצר אז הכל בסדר, אבל מה לעשות, מישהו נעצר והוא לא מצליח להמשיך. אם לא היינו במירוץ, סחבק מחכה שהוא ירד וינסה שוב, וסביר להניח שהוא יצליח והכל יהיה בסדר. אבל אנחנו כן במירוץ. מישהו מנסה לעלות ולעקוף. אחד מצליח. שני מנסה ונתקע לידו. עכשיו כבר אין סיכוי לאף אחד לעבור. שניהם מנסים לעזור אחד לשני. החבר'ה למטה מתחילים לאבד את זה, מתניעים. מכבים. מתקדמים קצת, לוודא שלכולם ברור סדר הריצה למעלה ברגע שהדרך מתפנה, ושוב מכבים. כל התנעה של מנוע, או הגעה של רוכב חדש, רק מקפיצה את הגיזרה – כולם דורכים נשקים. ראשון משחרר קלאץ' ומתחיל לרוץ, שני אחריו. לא עוברת חצי דקה ולאורך כל העליה שרועים 20 חבר'ה אחד מתחת לשני, כולם מפרפרים במקום ומעלים עשן ואדים. להתחיל מהמקום הרבה יותר קשה – כולם יודעים את זה. כולם רוכבים טובים – כולם לבטח היו עוברים את זה ברכיבה רגילה. אבל זה מירוץ - מערכת השיקולים שונה וברומא התנהג כרומאי, אין טעם "לתקן" את העולם. יש מקרים בהם אפשר להצתוות ואפשר לדבר אל ההגיון, אבל בהחלט מגיעים במירוץ למצבים שברור לכולם שהאמוציות גוברות על השכל הישר ובשל כך כולנו נזיע קצת אקסטרה.

חזרה לעליה – גם אני תקוע בין העשרים הפרושים לאורכה.. מעביר למפת הצתה הרגועה של השרקו ויחד עם הבחירה המעולה של הצמיג שעשיתי ערב לפני ואני לא מאמין למה שקורה – אני עושה סלאלום בין לא מעט מהעומדים ומצליח לטפס עד שאני הראשון, ונתקע. זה שהיה התקוע הראשון עד לנחיתתי מתעצבן – הוא הרגע ירד ברגל אל האופנוע מלמעלה לאחר שעזר למשוך כמה חבר'ה למעלה ואלא נסעו. הוא אומר לי "אני עוזר לך לצאת, ולא מעניין אותי לאן אתה מגיע, אתה חוזר ומושך אותי מכאן". הפנים שלו משדרות שהוא רציני. אני מנסה עוד פעם אחת, רואה שאני על משטח חלק מאד בלי אפשרות לתקן מעט אחורה או לצדדים בכדי למצוא אחיזה, ואומר לו "אוקי, עשינו דיל" אני מוציא את הרצועה שלי, מחבר אותה בחופזה אל רצועת המשיכה שמחוברת מעל לכנף הקידמית של השרקו שלי. הוא נותן לי משיכה קלה, אני מצליח לייצר אחיזה, הוא ממשיך לידי עוד כשני מטר וכשרואה שאני חולף לידו הוא משחרר את הרצועה כדי לתת לי להמשיך עד למקום מבטחים. אממה, השאקל של הרצועה מתנתק מנקודת העגינה שלו שעל גבי הרצועה הקבועה שמעל הכנף ובחוסר מזל מטורף נתפס לי על הדיסק הקידמי ונועל לי את הפרונט תוך התקעות בקליפר בליווי רעש מתכתי לא נעים. משהו בסגנון של לנסוע עם מנעול דיסק, רק באמצע נסיעה ולא בתחילת תנועה. מנסה לשחרר בהדרדרות אחורה, ללא הועיל. זורק את האופנוע הצידה ומנסה לסובב את הגלגל הקדמי כנגד הכיוון כדי לשחרר, ושוב לא הולך. מקלל. אני יורד למשוך את הבחור ורק מהעצבים אני נותן לו וואחד משיכה והוא יוצא מהמקום עוד לפני שבכלל נתן גז. חוזר לאופנוע לעוד כמה נסיונות של אלימות, וכשלא הולך, אז לא הולך ואני מתחיל לפרוס כלי עבודה על הבוץ ומפרק את הקליפר מהמקום ומשחרר את השאקל הסורר, תוך שאני עושה פרצוף כועס ותינוקי לכל רוכב שנגרר במעלה וחולף לידי (אם לא נשבור אותם פיזית, אז לפחות מנטאלית – והפרצוף שלי גם שהוא מחייך הוא לא משהו). יוצא לדרך חזרה, ולא מעט אחרי מגיעים לביצה באיזור יחסית מישורי הכלוא בין הרים ולאחר לילה גשום ואני נזכר שהזהרתי את תומר שמש בטיסה ממקומות כאלו (ובערב כשנדבר על הנקודה הזאת הוא יספר שגם הוא נזכר בשיחה הזאת כשהיה שם). אני מזהה מעט חברה הנאבקים בתחילת שקיעות ומנסה לאמוד את גודל המקום הנגוע ולאגף בדרך בטוחה. תוך כדי איגוף בין העצים העומדים והשוכבים אני מזהה רוכב המביט עלי ועל התקדמותי. אני מסתכל עליו ולא רואה אופנוע. כשאתה מנסה להתחמק ממלכודות מוות של שקיעה וכל שינוי כיוון הוא החלטה גורלית, אתה מוכן לבזבז שניות מיותרות כדי להשכיל טרם החלטתך. אני עוצר לא רחוק ממנו. הוא ניגש אלי והפנים שלו אומרות הכל – הוא נראה כמו כיפה אדומה שהלכה לאיבוד ביער ואיבדה את הסלסלה שלה. הוא מצביע שמאלה, לכיוון שבמקור היה היכן שהסימון המקורי של המסלול עבר לפני שסטיתי מהדרך, וכ 20 מטר בכיוון אליו הצביע אני פתאום מזהה כנף אחורית של אופנוע מצביעה כלפי מעלה מהאדמה, ובמבט שני גם חצי גלגל וחצי כיסא עדיין נושמים אויר. כל היתר בלוע של אימא אדמה. הוא מסתובב חזרה אלי ואומר "פליז, פליז, פליז. הלפ מי גט דה פאק אאוט אוף היר. איי'ל ביי יו סאם ביר טונייט". רק לצעוד אל האופנוע שלו הזכיר לי סרטים של השרדות בשלג שכל צעד אתה שוקע עד לביצים, רק שלהבדיל מהשלג כאן כמעט בלתי אפשרי לשלוף את המגף שהשתדך עם הבוץ, אז תארו לעצמכם איזה וואחד סרט ארוך זה היה להוציא משם קטמ 300. סיוט!

בהמשך עוד לא מעט פקקים, שלפעמים מרוב עייפות אתה נכנע לרצון להתקדם ושמח על הסיבה לעצור ולהוריד דופק. עוד מעברי גזעים בגובה של טרנזיט ועוד ועוד... והנה הסרוויס פוינט מגיע ואני כבר ב 4:45 שעות מהזינוק ליום שהוגדר כהכי קשה בעיקר בחציו השני ושזמן הגג להגעה לפני עונשין הוא 8 שעות. חישוב זריז וזהיר אומר שנשארו לי 3 וקצת שעות והתכוננתי לגרוע מכל, שלהפתעתי היה הרבה פחות גרוע מבחינת התוואי ומצבו. אבל הנה מגיע לו הגשם כדי ללוות אותי בבטחה לכל המשך הדרך. את סיומו של היום על גג מפעל הפחם העתיק בפטרושאני אני זוכר משנה שעברה וגם את תוואי וסגנון הדרך כבר הצלחתי לזהות ככל שהתקרבתי לשם. הרגשתי שאני באיחור אבל המשכתי מהר בתקווה שאני טועה. בשתי רמפות העליה המאולתרות מלוגים של עצים למפעל נתקעתי עוד לא מעט דקות מבלי אפשרות לייצר אחיזה שם בגשם שוטף בזינוק מהמקום. חיכיתי לרוכב הבא שיגיע כדי שנדחוף ביחד. לגג הגעתי ב 35 דקות איחור. ובדיעבד במקום ה 83 לאחר שיקלול העונשין על האיחור.

עכשיו גם צריך לרדת חזרה למטה את כל המדרגות ולרכב בגשם עד לעיירה פטרושני כ 10 דקות ולתת "היי פייב" לכל הילדים הרומנים שבדרך.

פטרושני היא עיירה מעט יותר מסודרת, אבל עדיין מרחק שנות אור מסיביו, והמלונות מרוחקים למדי מהפאדוק, מה שמצריך ללכת הרבה בערב, וכמובן בבוקר לזינוק המוקדם וזאת כמובן עם ציוד רכיבה ובמגפיים.
אל הבוקר התעוררנו ללא ידיעה על זמני זינוק או את תוצאות היום הקודם. ובכל זאת כרגיל התארגנו ויצאנו אל נקודת הזינוק מתוך ידיעה שבכל מיקרה מגיעים מוקדם משעת הזינוק. הדרך המנהלית היתה דרך לא קלה ורכבי ליווי לא יכלו להיכנס אליה, מה שהבטיח זינוק יחסית סטרילי ונקי ממי שאינו מתחרה. בבירור לקבלת זמן מדוייק לזינוק הסתבר שקיבלנו את אותם הזמנים של היום הקודם, כעט ברור שלהפקה היתה בעיה עם מערכת מדידת הזמנים, ובאין תוצאות מדוייקות וסופיות של יום האתמול, אין סדר זינוק חדש ומזנקים ליום הרביעי בהעתק מושלם של היום השלישי.

היום הרביעי הוא היום הארוך ביותר השנה שכן אמורים לכסות את כל המרחק חזרה לסיביו, מה שהביא אותי להעריך שרוב היום יהיה יחסית מהיר וזורם. די בהתחלה נקלענו לאיגוף גיבעה מיוערת תוך שמירת גובה בתוואי מסולע מבוצבץ וחלק. נסיון לפתוח קו טוב יותר עלה לי בנפילה קטנה, אבל במפגש בין הרגלית השמאלית לסלע, המקומי ניצח והשאיר אותי עד לסרוויס פוינט על רגל אחת. מרבית שאר הדרך היתה רכיבה על רכסים קרחים מעצים אך מסולעים ועישביים בתוך העננים עם ראות קדימה של לא יותר משלושה ארבעה מטרים, כך שיש צורך להסתמך הרבה על ה GPS כדי לתכנן קצב ולהתפלל שלפניך לא עצר או נפל רוכב בדיוק איפה שאתה נוסע.

בסרוויס פוינט החלפתי רגלית ויצאתי לחצי השני של היום, שפרט לעליה סוררת אחת שלבסוף התברר שגם היתה לה אופציה קלילה בהרבה, לא נרשמו אירועים מיוחדים. לקראת ההגעה לטיפוס העליה המסורתי של סיום הרומניאקס, חצה המסלול את חלקה הצפוני של העיר סיביו לאורך נחל, כשהמארגנים "מסדרים" לא מעט הפתעות מאולצות לאורכו ולחצייתו. בהגיעי למתחם הסיום כבר היה די גשום וכל האיזור הפך חלקלק מאד כמו צלחת חמאה מופשרת... והנה אני חוצה את שער ה"רד בול" בפעם האחרונה השנה, ולא לפני שאני צולח בריכה שנבנתה להנאת קהל הצופים.
במסיבת הסיום בערב עדיין לא היו תוצאות סופיות להן נאלצנו לחכות מספר ימים לאחר שנבדקו מול הרישומים הידניים. מה שכן היה זה הרבה אלכוהול, הופעה חיה של להקה מקומית שביצעה יופי של קאברים ללהיטי רוק טובים, והרבה חבר'ה מאד עייפים שסתם רוצים להמשיך להיות עוד קצת ערים במחיצת חברים אחרים מכל העולם אותם הם פוגשים פעם בשנה במירוץ החביב הזה.

הסתיים לו הרומניאקס השלישי האישי שלי. התוצאות הגיעו לפני מספר ימים ולא הפתיעו כשאני ממוקם במקום ה 74 בקטגוריה (המונה 165 רוכבים). לא שאני מרגיש שלא הייתי מסוגל להרבה יותר, אבל לחוויה זה לא היה משנה הרבה גם אם הייתי מתקדם ב 20 או 30 מקומות.

תומר שמש ויורם לביא נתנו מירוץ מעולה לדעתי כשהם מסיימים במקומות 9 ו-25 בהתאמה.
רז הימן בגיל 50 ניסה והיה לא רחוק מלסיים ועוד בשנה לא קלה בכלל.
לעצמי עוד לא הצלחתי בשלב זה להבהיר אם בשנה הבאה אני יהיה כבר אחרי תכנית הגמילה, אבל אין לי ספק שבין אם כרוכב מתחרה, או כמלווה קבוצה, או כחלק מההפקה או התמיכה, או באיזושהי דרך שעוד תצוץ בהמשך אני עוד אחזור לשם.

I am a ROMANIAC

כמובן שתודה רבה מכל הלב למי שתמך ועזר לאורך הדרך, ובמיוחד:

הרשות לנהיגה ספורטיבית.
מוטוריקה על העזרה המקיפה לכל אורך השנים.
זוהר גלילי על אימוני השחיה והכושר מאז פרוץ הרומניאקסים.
סלאלום על ציוד בכלל ותוספי מזון בפרט. ובכלל כי אופנועים ואופניים הם אחים.

תמונות של איציק קלנר מאתר התחרות

רוצים לשתף אותנו בחוויות שלכם? כתבו לנו







תגובות לכתבה
הוסף תגובה

*שם:

אימייל:

*רשום את הספרה שלוש:

*תוכן התגובה:


כל הזמנים הם GMT +3. השעה כרגע היא 08:21-24.