מועדון BRP ממשיך במסורת שהחלה לפני כשנה, מסע טרקטורונים המלווה את ראלי חוצה ישראל. אייל קלימי הצטרף למסע הארוך והמייגע על גבי הנסיך הצהוב, תאמינו או לא הוא הצליח לשרוד את כל הדרך במשך יומים.

רביעי בבוקר 8:15 על השעון, הנסיך עדיין במחסן, אני לא מוכן בגרוש, עוד רבע שעה צריך להגיע למפגש, איחור פראי, למה? ככה! אין לי הסבר למה אני, כאחד שלא מאחר לשום פגישה ביום יום, בטיולי טרקטורונים אני תמיד מוצא עצמי נועל את מגפי הרכיבה כרבע שעה אחרי שעת המפגש. אז כצפוי, איחרתי למפגש בחצי שעה, לרני סיפרתי שהתעכבתי כי לא מצאתי תחנת דלק עם אוקטן 98, המשכתי אל מגשי הבורקסים וכל שאר המטעמים שדאגו לפתוח לנו את היום במצב רוח הכי מתוק. אני והנסיך מוכנים למסע הארוך ביותר שאני והוא חווינו אי פעם.

כבר במפגש הראשון בבוקר הבנתי שאני מצטרף לקבוצת רוכבים מגובשת, עם הווי משותף וזכרונות מטיולים חוצי גבולות באמתחתם. המשותף לכולם – חברות במועדון הלקוחות האקסקלוסיבי - BRP Club מבית עופר אבניר.
"אנחנו נצא מפה לרכיבה קצרה עד לתל צפית, שם יתחיל המסע שלנו לאילת" מסביר לכולם רני בתדריך קצר. כולם כבר לבושים בחליפות, מגפיהם לרגליהם והצימאון לגז מרחף באויר.

רני, מדריך המסע, מתיישב על האוטלנדר מקס ויוצא לדרך, אני מנסה להשתלב אחריו בתחילת השיירה ומיד נחתך מימין ומשמאל ע"י צמד דיאס 650, ילד... פה בשביל לרכב בחוד צריך להילחם, זוז אחורה ותאכל אבק... מתי שניאור ואסי אובספלד, שני רוכבים לא פראיירים בכלל, דבוקים לזנב של רני, אחריהם שיירה מכובדת של רוכבים – רמי קארו (דיאס 650), שי מחדון (דיאס 450), כפיר אליהו (אוטלנדר 800), ו'צוות העיתונות' – כתב ירחון 'רכב' שי ארז (רנגייד 500), דני קושמרו (רנגייד 800) ואנוכי (דיאס 450). סוגר את השיירה עדי אבידר (אוטלנדר 800), מצוייד במכשיר קשר עם אזניה בקסדה ואחראי על ניהול השיירה מאחור ודיווח אונליין לרני. שי מחדון, המכונאי הדגול של הקבוצה, נתבקש לרכב לצידו של עדי כדי לפגוש מהר ככל הניתן בתקלות אם וכאשר. במקביל אלינו נסעו ברכב החילוץ רותם אסא ורמי ארבל שלכל אורך המסע דאגו לפנק אותנו בפחיות אנרגיה, מים קרים, אוכל וחטיפי אנרגיה למיניהם.
הקצב בדרך לתל צפית היה מצויין, רני, שועל קרבות עם רקורד מפואר בתחום טיולי השטח, הוביל את הקבוצה בקצב מהיר וללא עיכובי ניווט.

תל צפית
בתל צפית הייתה נקודת ההזנקה של המתחרים לסטייג' השלישי בראלי, לאחר שבתוך 3-4 שעות גמעו את המרחק מטבריה שבצפון. עבורנו הייתה זו נקודת הפתיחה. לאחר תדריך קצר עם נועם היימן ולא לפני שקיבלנו את ברכת הדרך מרווה תבורי, מנהל המכירות הארצי של עופר אבניר, קיבלנו את האישור לצאת לדרך.

קצת פוזות לצלמים על קו הזינוק ו... משחררים קלאץ'! ענן אבק גדול מכסה את איזור קו הזינוק, החבר'ה נותנים בגז... מה זה נותנים... כמו משוגעים, נסיון נוסף שלי להתברג בחוד השיירה סוכל שנית, הפעם ע"י קושמרו שבאחד הסיבובים הראה לי את נחת זרועו של הרנגייד האימתני והדביק לי אבן בגודל של תפוז היישר לקסדה. פה כבר החלטתי שלכל אורך המסע, כל עוד לא תתאפשר רכיבה במרווחים ארוכים, אני - הרחק מאחור.

היעד הבא – תחנת הדלק במיתר, שם נפגוש את 'המלאכים' שלנו ברכב החילוץ, רותם ורמי שיפנקו אותנו בחטיפי ומשקאות אנרגיה קרים היישר מצידנית עמוסה בקוביות קרח. רני מורה לכולם לתדלק את הכלים לקראת הקטע הבא – דוך עד לנבטים. בדרך לנבטים ימתין לנו רכב החילוץ באיזור תל ערד להתרעננות קלה. חום איימים, אני לא מקנא במתחרי הראלי שעושים איתנו את אותה דרך אך עם הבדל קטן אחד, להם אין את הלוקסוס של הפסקות עם פינוקים – "לחברי מועדון בלבד".

מתקרבים לתל ערד, שטח הררי עם תוואי קרקע זרוע אבנים שמקשות על הרכיבה, לא משהו שמזיז לספינות המדבר שאיתנו – טרקטורוני הרנגייד, שלא לדבר על האוטלנדרים של עדי, כפיר ורני, מה שבטוח, אני על הדיאס 450 עוד כמה ק"מ ואני שופך לגר! הידיים כבר כואבות, התחת מרגישה כמו אחרי לילה סוער בחברת בבון מתבגר, כל מה שעובר לי בראש עכשיו זה מתי לעזאזל נפגוש כבר את רכב החילוץ?
מישהו למעלה שמע את תחינותיי והנה מתגלה לעינינו שטח פתוח מעבר לקו הרכס, במרכזו – מלאכים אמרנו כבר? אני דוהר לעברם, זורק מעלי את הקסדה ובהמלצתו של תומר אני טובל את ידיי אל תוך הצידנית ומוציא חופניים מלאות מים קפואים עם קוביות קרח ושופך על הראש... 1,000,000$!!!

לוגמים פחית אנרגיה, ממלאים מים, נחים קצת וממשיכים. התוכנית היא להגיע לנבטים, לחטוף משהו לאכול, לנוח קצת ולהמשיך לנקודת הסיום של היום הראשון. אני מניף רגל בעצלתיים ועולה על הנסיך, כן, הנסיך... שכל כך לא מתאים לסוג כזה של מסעות ולמרות הכל, לולא ההנאה שלי מכל סחיטת מצערת עם כלי ספורטיבי, לא הייתי מצליח להמשיך במסע הארוך הזה! תוואי הדרך הופך קשה יותר ויותר, קצב הנסיעה בינוני, אני כבר לא מרגיש את הידיים... לא זוכר מתי בפעם האחרונה נסעתי יותר מ 10 דקות רצוף, אין ספק שאני רחוק מלהיות בכושר. אני רוכב אחרי כפיר עם האוטלנדר, מאחוריי רוכב עדי המאסף, לפתע כפיר נעצר, מסתובב אלי ומנופף בידו "איפה?" אני מסתכל סביב ולא מוצא את שאר הקבוצה, מטפס לראש הגבעה ונעמד על הכיסא – כלום! חום שועלים נוחת לי על הצוואר, המים בקאמל-באק כבר בטמפרטורה של תה. עדי, בקור הרוח המדהים שלו, משדר "הכל בשליטה", מרים קשר לרני ולאחר בירור קצר מנופף לנו להמשיך בעקבותיו. מתחילים לצמצם טווח לעבר שאר הקבוצה, עוד 40 ק"מ ואנחנו בנבטים, לפתע אני רואה קטנוע מנהלים מגיח מאחוריי, "אני מכיר אותו מהעבודה... מה אתה עושה פה?!" אני ממלמל, הקטנוע ממשיך וחולף על פניי. האבק מתפזר ואני מבין שזה היה צביקה כהן, אחד המתחרים, שרוכב על הונדה טראנסלפ, דומה יותר לקטנוע מאשר לאופנוע שטח, מה שבטוח, ההזיה הזאת הבהירה לי סופית שהעייפות כבר בשלבים מתקדמים של שיבוש טוטאלי של הקופסה הנמסה השוכנת לי בתוך הקסדה.

נבטים
בנבטים חיכה לנו האוהל הצהוב שהקימו עבורנו תומר ורמי בסמוך לגשר פסי הרכבת, על השולחן כבר פרוסים להם סלטים, פיתות ופרוסות פסטרמה. על הרצפה מונחת הצידנית הנחשקת, כשכל אחד מאיתנו בתורו טובל את ידיו בתוכה ומרענן את פניו עם המים הקפואים . חצי פיתה... ועוד חצי... תעביר את החמוצים... המצב הולך ומתדרדר, עוברות כמה דקות וכל אחד תופס לו פוזה תחת האוהל, מי יכול להמשיך עכשיו עוד 60 ק"מ של רכיבה?! ברקע אני שומע את רמי ארבל משרבב מילים בערבית לילדים הבדואים שהתגודדו סביב האוהל, משחד אותם בפחיות רד-בול על חשבון הברון, תוך דקה הם מעמיסים הציוד על הטנדר. אחד אחרי השני אנו קמים לתדלק כל אחד את הכלים מהג'ריקן שעל רכב החילוץ.
אסי אובספלד שבימים אלו מסיים בהצלחה קורס טייס אזרחי, עובר בורג אחר בורג בדיאס 650 שלו, את אותו נוהל שהוא מבצע לפני כל המראה הוא מיישם גם לפני רכיבה על הטרקטורון, תוך שניות מסתבר כמה הנוהל הזה חשוב, האומים של הבורג המרכזי (זה שמחבר את הזרוע האחורית לשלדה) נפלו, התאדו בחום של המדבר! טוב מה עושים עכשיו? בשביל זה יש איתנו מכונאי, קוראים לו מחדון – שי מחדון, אם אין אום הוא יעשה אום או ישנורר אום או יבשל אום, מה שבטוח זה שלאסי לא יהיה תירוץ להמשיך במזגן של הטנדר. חצי שעה של אילתורים (מפתח מתאים גם לא היה), ואנחנו מוכנים ליציאה.

"חברה תצמצמו רווחים" אומר רני לפני היציאה, במילים אחרות אפשר לומר "תתקרבו אלי יותר שתוכלו יותר אבק", חליפת הרכיבה הלבנה שלו כאילו שיצאה הרגע מהארון, כל רוכב אחר בקבוצה נראה כמו ערימת חול אבל מי שרוכב ראשון רוצה שנצמצם רווחים.
את הקטע בין נבטים לחאן השיירות תפרנו ללא עצירות למעט אחת, כשבעה ק"מ לפני היעד, פנצ'ר בכלי של רני, מחדון מוציא ערכת פנצ'רים ובאותה נשימה מיישר גם ג'אנט של רנגייד שברח ממנו אויר.

חניית לילה – חאן השיירות
שיירתClub BRP מגיעה אחרונה לחניון, אמנם יצאנו ראשונים, אבל נתנו להם... שירגישו טוב. אני מסתובב בין הרכבים בחניון, מחפש את הבבו"ם (בוסקילה בדק ומצא) שכבר הגיע מזמן עם ערן ברכב הסיוע של אוחיון, אני חייב ליפול אל חיקו המרופד של הבבום, הגב שלי צועק הצילו ולבבום אין זכר, אני פוגש את טל זוהר, "ראית את ערן ואת בוסקילה?" טל עם חיוך רענן של אחד שהגיע לפה על אופנוע כביש, "הם באוהל, כבר אחרי מקלחת".
אני חוזר לקבוצה, כולם מתארגנים לחניית לילה, אנחנו מעבירים כבל קשירה בין הכלים, זורקים את ציוד הרכיבה לטנדר והולכים למאהל. "19:30 ארוחת ערב, מי שלא יגיע יאלץ להסתפק בסנדוויצ'ים...", תוך דקה כולנו באוהל, ישובים על מזרנים, המנה העיקרית מוגשת על מגש עגול גדול, במרכזו עוף שלם המונח על פלטת אורז, אני יושב בין שי ארז מימין והבבום משמאל, שניהם לא מבינים איזה כדור מרץ לקחתי מרגע שהונח המגש, כמו חבר שבט שרשרת אמיתי טרפתי כאילו אין מחר.

היום השני
הדרך מחאן השיירות לאילת היא דרך שטוחה לחלוטין וחסרת אתגרים, מארגני הראלי הפנו את מסלול הנסיעה מחאן השיירות חזרה לכיוון צפון מזרח בכדי להוסיף עוד קצת עניין בפתיחת היום. עבור הקבוצה שלנו מצא פלג אתגרים אחרים והסיט אותנו ממסלולם של המתחרים, היישר אל תוך נחל צין המפורסם, את המתחרים נפגוש בהמשך היום על ציר המערכת.

מעלה זיק: בדרך לנחל צין מתגלה בפנינו מעלה זיק, מתנשא לגובה במלוא הדרו, טחון דק דק, הפודרה שם בעומק חצי מטר. אין מנוס, אנחנו רוצים להריח את זה מקרוב, החברה פותחים בגז לכיוון מרגלות המעלה, עדי אבידר לא חושב פעמיים, משלב 4X4 LOW ומסתער, האוטלנדר 800 מתחפר על הפודרה, עדי כבר בחצי גובה ואין דרך חזרה, קשה לתאר כמה שזה נראה מפחיד, הפודרה מאוד מקשה על השליטה בכלי, עדי ממשיך בדהירה תוך שהוא מזגזג ימינה ושמאלה עד לראש המעלה וכובש את הפסגה - כמו ענק!
רק כדי לשבר את האוזן, שי מחדון נכנס עם ה דיאס 450 לפודרה שבתחילת המעלה ולא הצליח לצאת חזרה, כמויות של פודרה ואבנים כיסו לו את גלגל השיניים האחורי שנתפס לגמרי. דני קושמרו, רוכב מנוסה שכבר סיים ראלי אחד או שניים, משלב גם הוא 4X4 ברנגייד ובקור רוח מתחיל לטפס, המעלה הזה מפחיד ומאיים... כנראה שקושמרו לא לקח מספיק תנופה והרנגייד נעצר בשליש גובה, רני מתחיל לגלות סימני לחץ ופותח גז לכיוון, קושמרו מצליח להגיע שלם ברוורס למטה, רני נרגע אבל חש בסימנים שהולך להיות נסיון נוסף ומודיע – ממשיכים לנחל צין.

ישראלי, עירקי ותוניסאי... לא, זו לא התחלה של עוד בדיחה, אלה שמות הסנדוויצ'ים של ארומה אספרסו בר המחכים לנו על הדרך. רמי קארו, בעליו של סניף ארומה בחצבה פינק אותנו בארוחת צהריים איכותית, רותם ורמי אספו את הסנדוויצ'ים מחצבה והמשיכו עד עין יהב, שם פגשנו אותם בצילם של שני עצים גדולים לטחון את התוניסאי והעירקי וכמובן הנוהל הקבוע של הצידנית עם הקרח.

מתדלקים ויוצאים לקטע האחרון, איזור יטבתה, שבילים מהירים, כולנו עם גז פתוח, בעלי ה GPSים מדווחים על מהירות שיוט של 120 קמ"ש, מתי שניאור מרגיש לפתע שהכלי נבלם והגלגלים האחוריים שלו יוצאים לעקיפה, חולפת שניה וחצי ומתי מבין שנתפס המנוע, הוא לופת את ידית הקלאץ' ובולם את הכלי בצד הדרך. למחדון שהגיע למקום, לא נשאר אלא לקבוע את מותו של המנוע שכבר בתחילת המסע היה במצב לא מזהיר וצרך כמיות של שמן. רני מגיע, מחבר את הדיאס 650 אליו עם חבל וגורר את מתי עד לתחנת הדלק ביטבתה שם עולה מתי על הדיאס 450 של מחדון, מחדון נכנס למזגן של רכב החילוץ ואנחנו ממשיכים.

אילת
מלבד בערך שנים-עשר פנצ'רים בקילומטרים האחרונים (אחד-עשר מתוכם בטרקטורון של רני), המשך המסע עד לאילת עבר ללא אירועים מיוחדים, הקילומטרים האחרונים היו מאוד קשים למרות דרך הכורכר הקלה כביכול, החום הכבד והעייפות המצטברת נותנים את אותותיהם בכל שריר בגוף, המים בקאמל באק שלי אזלו, עוד מעט מסיימים ואני כבר מדמיין את המסאז' שיעשה לי הבבו"ם באילת.
עוברות מספר דקות וזה קורה, אנחנו כבר באילת, ליד בימת טקס הסיום שהוקמה על חוף הים האדום. כולם מתקלפים מחלקי המיגון שעל גופם, ואט אט מתפזרים בתוך הקהל.
אני מתיישב על הריצפה תחת צילו של אחד הג'יפים ונופל היישר אל חיקו של הבבו"ם שמחזיק אותי חזק ובעדינות שמא אתפרק לו בידיים.

תם המסע, הכלים מועמסים על משאית בדרך חזרה צפונה, אנחנו עולים על האוטובוס שהוזמן עבורנו. בדרך עוצרים שוב בחצבה... רמי קארו מציע ואנחנו לא מסרבים ודופקים בפינלה של סנוויצ'ים איכותיים באדיבות ארומה אספרסו בר.