טכני למען הקהילה מוטוקרוס אופנועים אנדורו אופנועים אנדורו טרקטורונים באחה ישראל
ראלי הדרך לגיהנום


   15-10-2007, אסף ארצי   
  שלח כתבה זו בדוא"ל

סיקור ראלי שלושת הימים או כפי שאני קראתי לו, "ראלי הדרך לגיהינום", הוא הראלי הראשון בסדרת 2008.

בשעה 5:00 בבוקר יצאנו נפתלי(DRZ-400), גבי קמחי (רנגייד), אנוכי(DS) ואטל גיל(רכב ליווי).
הגענו ב8:20 לכפר מאסריק בפאתי העיר עכו, הדלקתי את הג'יפיאס והתמקמנו קרוב לנקודת ההזנקה.
גיל פתח ערכת קפה ואנחנו התחלנו בשיפצור הכלים ומערכות הניווט.
אט-אט החלו צוותים נוספים להגיע והמדשאה עליה התמקמנו, החלה להתמלא.
גדי צוקר וצוותו, הגיעו ופתחו את דוכן טעינת המכשירים. הסתבר כי המסלול שנשלח יום קודם, אינו מסודר כיאות ונדרשנו לפרוק את המסלולים ולהזינם מחדש(תהליך שלקח כשעה).
לצערי, החובבנות שהחלה בתחילת הראלי, ליוותה את כל המירוץ.
זיו אבינדב, רוכב על כתום, פרק את האופנוע מהנגרר וכשרצה לצאת לחמם אותו, הסתבר כי הסלילים הלכו..זה היה מתסכל בטירוף..אבל זהו קדימון לאכזבות הנוספות שבדרך...
היום הראשון היה חימום עלוב למה שעתיד לבוא. הוא היה קליל ונחמד, אופיין באדמה שחורה וסלעים חבויים ומעוגלים.

כבר בתחילת המירוץ בסטייג' הראשון(נקודה 6 מתוך 33), פרש בן רובינשטיין לאחר שהסידיאיי גרם לקירטוע מטריד ושני הג'אנטים המחוזקים שלו לא הסתנכרנו עם הצמיגים ואוויר ברח מהם.
יש משהו מאוד משונה בללמוד את מתווה הציר לפני המירוץ...אפשר לשנן אותו אין סוף, אולם במהלך הרכיבה הכל נעלם מהזיכרון..לא זוכר כלום!
בהמשך, אירעה תאונה למאיר(טריפ טרקטורונים) ולאלי אוחיון-למאיר נשבר המתלה הקדמי ואלי עיקם ציר אחורי.
לאחר פרישתו של בן רובינשטיין, פורק המתלה הקדמי כולל ,האלקה" שגם נשבר, לטובת מאיר, אני לקחתי לו ג'אנט מחוזק וסידרתי את בריחת האויר.
בתחילתו של כל מירוץ, נדרש זמן הסתגלות לראשו של מחבר הציר. לעיתים, זמן ההסתגלות אורך זמן רב ובמקרים אלו, ניסיון קודם במירוצי ניווט, הוא משפיע במידה ניכרת, כמה זמן ייקח להתאפס.
לגבי היה זהו מירוצו הראשון ולכן לא הגיע עם ציפיות. אולם הוא אסף את כל הנקודות במדויק והגיע באופן מעורר כבוד לנקודת הסיום לפני רדת הערב.
נפתלי שהצטרף בשביל החוויה ותו לא, הגיע גם הוא ללא בעיה מיוחדת, למעט תקרית קטנה-חוט ניילון נתפס בשרשרת וכתוצאה מכך החליק הכלי.
לי אירע תקר ענק בלתי ניתן לתיקון והורדתי גז והמשכתי בנסיעה כ30 ק"מ.
בקו הסיום התברר כי למרות הבירבור והתקר הגעתי שני בקטגוריה ושמיני בכללי.
כשהתכנסנו לשינה בקיבוץ שער-הגולן, המשיך הבלגן...עשו בלגן בסידורי השינה.

לאחר שהתקלחנו והתארגנו, ישבנו ללמוד את הציר ולעבור על הנקודות הבעייתיות...
תוואי השטח שצוין על החוברת המצורפת, הראה שטח הררי ומאוד טכני. משיחות עם החבר'ה, הבנו שהולך להיות מאוד קשה...וואי וואי כמה קשה...

קמנו מוקדם בבוקר, תידלקנו את הכלים, הנענו וחיממנו אותם בכדי לבדוק שאין תקלות (לאחד מאיתנו הייתה פאראנויה שאחד מהמתחרים יחבל לנו בכלים בלילה), הרכבנו את המכשירים לאחר שהטענו את הנקודות וניגשנו לתדריך בטיחות.
בתדריך בטיחות, הבנו שאנחנו נכנסים לאיזור יריחו וכי טלפונים סלולאריים לא יקלטו כמעט כלום וכי בהרבה נקודות יש צורך בנסיעה מנהלתית, חולקו מספרי טלפון של כל הגופים הרלוונטיים..(כמה זה רלוונטי אם אין קליטה..פאק!!!)


70 נקודות סה"כ, 217 ק"מ, 2 קטעים מנהלתיים(נסיעה בקבוצה עד נקודת ההזנקה מחדש), 2 נקודות תדלוק ב23 ו43 וסיום בנקודה 60 .

הוזנקנו לפי סדר הזוי ולא ממש ברור...מי שמגיע לקו מוזנק..מבלי להתחשב בקטגוריה..הזוי ושכונתי לגמרי!
מבית זרע, יצאנו מערבה ליער ענק (כוס אמו כמה התברברתי שם) מצפה אלות, שם הייתה מסיבת טראנס ענקית..ירדתי מהציר וניגשתי לראות את הקרחניסטים שם..אחרי שספגתי מהאווירה, המשכתי לחפש את נקודה 5, ראיתי את הרנגייד של ששי(הבחור שאני עשוי לפגוש בפודיום) נותן גז והבנתי ששום דבר לא גמור וגם הוא מתברבר, חבשתי את הקסדה ויצאתי לדרכי..
למעשה, עד לנקודה 23(נקודת תדלוק ראשונה) רוכבים לבד..כמעט ואין תנועה של אחרים..זה מאוד מלחיץ מכיוון שאתה לא בטוח שאתה על הציר הנכון ובעיקר, מפני שאתה לא יודע היכן אתה ממוקם ביחס למתחרים.
לאחר נקודת התידלוק הראשונה (הגעתי בפער של חצי שעה בממוצע מיתר המתחרים), יצאנו למנהלתית עד נקודה 27. פה החל הגיהנום!
נכנסנו לשטח טכני ומלא בולדרים ענקיים, עליות בזווית מטורפות שעליהן שמעתי רק בסיפורי גבורה במפגשי מחזור של יוצאי השייטת.
ירידות מטורפות של מאות מטרים שמימין ומשמאל להן תהום ענקית.
אט אט החלו לפרוש צוותים שהכלים קרסו תחת העומס המטורף הזה...לחשוב שחלילה לאחד הג'יפים או שאר הכלים, יש תקלה או חימום במערכת הבלמים...אסון!
אני החלטתי שאני לא לוקח שם צ'אנס עולה ויורד באופן הכי מבוקר (הילוך ראשון בלבד) ונצמד לאסטרטגיה שהטוויתי-לשמור על הכלי, עירנות, דריכות וזהירות.
ככל שהתקדמתי הזווית נהיו קשות יותר, איבדתי קשר עין (וכל קשר אחר) עם שאר המתחרים. הפחד של להיתקע פה לבד שיתק אותי לגמרי! המוח לא הצליח להתגבר על הפחד.
בסוף אחת הירידות, עצרתי לבדוק מה מצב הצמיגים ולוודא שהצמיג שהשאלתי מבן רובינשטיין, עומד בעומס.
אם כבר עצרתי, הדלקתי לי סיגריה (איחס מגעיל) וניסיתי להינות מהנוף המדהים שיצר הטבע/אלוהים ובעיקר להסדיר את קצב הדופק המטורף ובתקווה שהפחד המשתק יחלוף.
השקט ששרר סביב הלחיץ אותי יותר..אין כלי רכב ממונע באיזור מזה דקות ארוכות.
חבשתי את הקסדה והמשכתי במסע..הגעתי לירידה מאוד תלולה וארוכה, מלאה בחריצים עמוקים לאורך.
אני בולם באחורי ופתאום נשמעת חריקה מאחור ואני שם לב לשנייה שהציר האחורי בורח מהגוף, בלמתי עם הקדמיים ולא עזר כלום..עפתי קדימה, הראש שלי ניטח על סלע והכלי התהפך עליי כשמתקן הג'יפיאס חובט בקסדה...לאחר שהרגשתי כי לא נפצעתי, ניסיתי להרים את הכלי ממני ולא הצלחתי..הדלק החל להישפך עליי ואני לא ממש יודע מה לעשות..אם אני בועט את הטרקטורון ממני, הוא עלול לעוף לתהום..עברו כמה דקות והגיע טנדר מיצובישי מגנום..החבר'ה ראו את המתרחש והנהג יצא אליי והטנדר התחיל להתדרדר למרות שהיה בהילוך ובלם-יד משוך(תוואי השטח היה מלא באדמת גיר מחליקה ודרדרת) והנווט שהיה בפנים פתח את הדלת למקרה שיצטרך לקפוץ החוצה. לאחר עשרות מטרים, הטנדר נעצר(למזלנו).
החבר'ה עזרו לי להרים את הטרקטורון ולחבר חזרה את המזלג לגוף(פיני האבטחה של הציר נפתחו ומהוויברציות המזלג השתחרר) ואת ההמתקן של הג'יפיאס קשרנו עם אזיקונים וגם את המגן יד השמאלי.
פית תיק המים שלי נקרעה ומצאתי עצמי בלי מים..
החבר'ה נתנו לי מים בבקבוק, הוצאתי את תרסיס הפאנצ'רים שהיה בתיק והעברתי אותו לווילי-בר עם אזיקונים.
לאחר שהנעתי את הכלי, התחלתי בנסיעה והכלי לא מצליח לתפוס כח...הטורים עולים אולם הוא לא מתרגם את כמות הדלק לכח.
עצרתי ובדקתי את כל האפשרויות אולם לא נפתרה הבעיה..לאחר עיכוב של כ20 דקות, המשכתי בנסיעה עד 43(נקודת תידלוק שנייה).
שם פגשתי את בני(בחור ג'ינג'י מקסים שבנו התחרה על רנגייד איתי בקטגוריה) ושאלתי אותו אם הכל בסדר עם ששי ועם בנו והוא אמר כי ששי היה מעורב ב"תאונה קטנה" במס' 33.
כשהבנתי שהוא בסדר, יצאתי לדרכי...

הכלי מקרטע, אני עייף ורעב, ירד לי כל הביטחון, אבל המשכתי בכל זאת (שטחי הרשות הפלסטינית ראבאק)

בנקודה 48, בירידה משופעת מאוד(אחת מתוך עשרות) נכנס שלום בוארון (רנגייד) לחריץ והתהפך.
הוא לא הצליח להפוך את הטרקטורון חזרה על גלגליו עד שהגיד שותפו מאיר ועזר לו להרים את הטרקטורון וחילץ אותו משם.
בסיום הקטע הטכני, לכיוון הכפר הפלסטיני עוג'ה, יצא לכיוון מאיר ושלום, אדם עם אקדח שלוף ושניהם נסו על נפשם.

בנקודה 58 (2 נקודות לסיום..4.2 ק"מ), כשאני ראשון בקטגוריה ומוביל מששי (שהוביל בסטייג' השני ב20 דקות, בלמעלה משעתיים), כבה הכלי וסירב להניע.
במשך כחצי שעה, החלפתי מיישר ובדקתי מצבר וכל מה שאפשר(כמעט)עשיתי.
פתחתי את הטלפון בתקווה לקבל עזרה..אין קליטה!!!
עזבתי את הכלי ועליתי לרכס כק"מ הליכה ברגל והתקשרתי למכונאי שלי ופשוט אי אפשר היה ליצור קשר... חזרתי לכלי וניסיתי עוד כמה דברים. פתאום הגיע לנדקרוזר וביקשתי כבלים..הייתי נחוש לסיים (ואם לסיים אז ברור שבראש הפודיום...בטח אחרי מה שעברתי היום).
תוך כדי ההתעסקות עם כבלי ההנעה, הגיע ששי..הרגשתי צביטה חזקה בלב..איזה באסה!
לא נורא! יאללה..גם מקום שני זה מכובד..
ששי נעמד לידי ומוריד את הקסדה ושואל מה קרה?..אני עונה לו שימשיך וייהנה מההפקר..הוא מסתכל עליי בפרצוף בוהה ואני שואל אותו מה קרה?
הוא עונה לי: "מה עם חבר שלך אתה כבר יודע מה שלומו" ואני לא ממש מבין על מה הוא מדבר (בינתיים החבר'ה לא מתגברים על התקלה) אני שואל אותו למה הוא מתכוון והוא עונה לי "חבר שלך עם הרנגייד...זה בקבוצה שלך...נכנסנו האחד בשני והוא התרסק לגמרי ופונה לביה"ח"...
כמה דקות דיברנו איך זה קרה והיכן הוא נפגע וכו'...
לאחר שנסע, הורדתי את כל המיגונים, התיישבתי ליד הטרקטורון ופרצתי בבכי..לא יכולתי להמשיך ולאגור את התסכול, חוסר האונים וכל החוויה המסוכנת והמסריחה הזו(בלי קשר למקרה התאונה) שעברתי, הייתה מיותרת לחלוטין..לו ידעתי מהו תוואי הציר בפועל, היינו נשארים לטיול פצצתי בצפון וזהו!
לא היה לי חשק לקום!
גיל הגיע עם רכב הסיוע והם העלו את הכלי לנגרר ויצאנו לנקודת הסיום..
בינתיים, הסתבר שנפתלי השאיר את האופנוע בנקודה 33 , מקום התאונה ועלה עם גבי כמלווה באמבולנס.
התעדכנו לגבי מצבו והמשכנו לכינוס בסוף.
כל המתחרים בלי יוצא מן הכלל, הביעו דאגה ואכפתיות והציעו עזרה..
אין ספק, כי מקרה התאונה העיב על טקס הענקת הגביעים,.
ששי (שהיה מעורב בתאונה) נראה חיוור, בהלם, תשוש ומדוכא משהו למרות שבסוף זכה לעמוד בראש הפודיום ואף זכה באליפות 2007.
הסטייג' השלישי (נקודה 43) העמיד בסכנה את כל המתחרים וכל מי ששוחחתי עימו, ציין כי הוא היה מיותר לחלוטין ולא היווה כל אלמנט תחרותי, אלא סיכן את הכלים והאנשים.
המארגנים בסטייג' זה, סיכנו בפירוש את חייהם של המתחרים. היה אפשר לבנות ציר מהיר יותר או מהיר פחות אבל כל קטעי העבירות הקשים, היו מיותרים ומסוכנים מאוד.

אין מילים לתאר את התחושות שאני חש כרגע...ליבי יוצא אל גבי, אשתו, ילדיו ומשפחתו..

אני מקווה שגבי יחזיק מעמד ויעבור זאת במהרה!

בברכת שבוע טוב, אסף

תודה מיוחדת לגיל אטל, סולומון, נפתלי ושאר האנשים שעזרו..

צילומים: גיל אטל




תמונות מהגלריה






כל הזמנים הם GMT +3. השעה כרגע היא 19:15-24.